תאורטית ניתן לחלק, כמובן תוך חפיפה מסוימת, את האירופאים שתמכו בהצבעה אתמול, כמו גם את קודמיהם בפרלמנטים לשלוש קבוצות (לפי הגודל):
- אלו שהצטרפו כי מדובר בטרנד - אין הרבה מה להגיד, הם יצטרפו לשאר
- אלו שחושבים שדב חנין עומד להיות ראש הממשלה הבא בישראל אם ילחצו מספיק - קבוצה זו היא תוצר של העובדה שהאירופים (כמו כולם אגב) מעדיפים להקשיב לעצמם. ביחס לדרישות המהותיות הפלסטיניות ההבדל היחידי בין זהבה גלאון לאורי אריאל הוא שמר"צ חושבים שהפלסטינים כל כך אידיוטים שהם לא מסוגלים להבין שלא מקבלים את דרישותיהם אם עוטפים את הדחייה בעטיפה יפה מספיק. גם מר"צ לא תומכת בייבוא של 6 מיליון "פלסטינים" לתוך הקו הירוק, הטלת פיצויים בגודל התוצר הלאומי הגולמי של ישראל וזריקת 5 מיליון יהודים מבתיהם. וכן, אלו הדרישות הפלסטיניות אחרי שבודקים את ההפניות שמופיעות בהצעת ההחלטה למועצת הביטחון.
- אלו שבטוחים שלא תהיה השפעה ולכן עדיף לקושש קולות של מוסלמים - זהו מקרה מוכר מארה"ב ולרוע המזל אין הרבה מה שאנחנו יכולים לעשות לגביה
ההצעה לתת משהו תסייע לקבוצה 2 לטעון שהם הצליחו ותעודד אותם להמשיך. היא תקל על חברי קבוצה 3 להמשיך לספר לעצמם (ולבוחרים) שהם עושים זאת ממניעים נעלים. וכמובן תוסיף עוד חברים לקבוצה 1. התוצאה היחידה תהיה לכן שכל ויתור במצב כזה יביא שיפור זמני ביותר ביחסינו עם אירופה במחיר כבד ביותר של עידוד הלחץ בהמשך.
מה צריך לעשות? אם הייתי יודע, כנראה הייתי ראש ממשלה 😄
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה