המסגרת הכביכול פוסט-קולוניאלית מסייעת ליצור מצב שבו ניסיונו של חמאס לבצע רצח עם שנחגג כמעשה גבורה. הרעבת יריביו נתפסת כראויה לשבח, פגיעה באזרחים דרך ארגוני טרור ממוסגרת כהתנגדות, אונס קבוצתי מוגדר מחדש כפמיניזם ואקטיביזם למען זכויות נשים, חטיפה ועינוי של אזרחים מרוממים כמעשה מופת, ושימוש בתשתיות אזרחיות לטרור מוצג כעבודה הומניטרית. התעמולה של חמאס נתפסת כמקור שאינו מוטל בספק, ומימון פעילויות צבאיות מוצג כסיוע הומניטרי, וכן הלאה.
כל זה מפר באופן ברור את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אך פרקטיקות אלו הפכו למנורמלות עד כדי כך שאנשים יכולים לפרסם ולתמוך בגלוי בטקסטים שמצדיקים או מתרצים התנהגות כזו, כמעט ללא ביקורת אמיתית. הרעיון שפלסטינים עשויים לשאת באחריות, להיות בעלי סוכנות או שיש להם חובה לתת דין וחשבון על מעשיהם הפך למעשה לכפירה, מה שמוביל לכך שאין כל היסוס לתמוך באופן מלא ולגמול על כל פשע מלחמה שחמאס מבצע, כאילו היה זה צעד כלשהו לקראת עולם טוב יותר. במרבית המקרים, הדבר מחוזק על ידי שלילת האפשרות שחמאס יפעל אחרת ממה שמצפה ממנו המאשים – כלומר, על ידי המשך ביצוע אותם פשעי מלחמה בדיוק שהתמיכה של המאשים עצמו מתגמלת בפועל.
בארור אירוני, היגיון זה אינו עושה הבחנה משמעותית בין פלסטינים לישראלים, שכן שניהם נתפסים ברמה מסוימת כ"ילידים", אך רק צד אחד נדרש לעמוד ברף התנהגותי מוסרי שאינו פיקטיבי. דפוס זה מהדהד את הפרקטיקה הקולוניאלית הקלאסית, שבה המנושלים והנכבשים תוארו כקורבנות נצחיים של מדכא חיצוני יחיד – מה שאפשר לאימפריה למחוק את הסוכנות של הנהגות ומיליציות מקומיות. באופן דומה, שיח זה מרוקן את חמאס מהסוכנות הפוליטית והצבאית האמיתית שלו, מציג אותו כתוצר לוואי ותו לא של הדיכוי הישראלי, ופוטר אותו מאחריות למעשי הזוועה שלו. התוצאה אינה ביקורת אמיתית על שליטה, אלא היפוך מוסרי סלקטיבי המחזק את ההיגיון האימפריאלי.
מחיקה זו של חמאס הולכת יד ביד עם האשליה שהרשות הפלסטינית מנהלת את רצועת עזה, אף על פי שאין לה שם כל סמכות בפועל. במקביל, שום תביעה משמעותית בנושאי זכויות אדם או דרישות פוליטיות אינה מופנית כלפי הרשות הפלסטינית על מעשיה בגדה המערבית או על נורמות הדיכוי שלה, כגון הריגת עיתונאים. במילים אחרות, חמאס נמחק כשחקן אמיתי ומוחלף במבנה ממשלי פיקטיבי שפטור מהסטנדרטים שהתנועה הזו טוענת לאכוף. בכך משוחזר ההרגל הקולוניאלי לבחור אילו שחקנים מקומיים נחשבים "אמיתיים" ואילו עוברים דה-פוליטיזציה, תוך הימנעות מוחלטת מהשאלות הקשות של אחריות וחובת דיווח.
