אנטישמיות היא ייחודית בין דעות קדומות. היא כוללת לעתים קרובות את האמונה המעוותת שיהודים הם לא רק שונים, אלא עליונים בשל התחכום והרוע לכאורה שלהם. אמונה זו בכוח יהודי, המושרשת בפנטזיה ובסטריאוטיפים מזיקים, היא סיבה מרכזית להתמדתה של האנטישמיות. אנשים רואים ביהודים כמי שמשיגים ביעילות את מטרותיהם (שלעתים קרובות מדומיינות), וההצלחה הנתפסת הזו מזינה טינה ושנאה. זהו היגיון מעוות שבו הצלחה, אפילו כשהיא מדוימנת, הופכת להצדקה לדעות קדומות.
תופעה זו של ייחוס כוח ושליטה יהודיים מדומיינים ממשיכה להזין את הסנטימנט האנטי-ישראלי כיום. כך שאף על פי שלא כל ביקורת על ישראל נובעת מכך, חלק משמעותי מדי דווקא כן.
אנו רואים זאת כאשר עליונות לבנים וקיצונים אסלאמיים מאשימים את ישראל בטיפוח חלומות על שליטה עולמית, תוך שהם משליכים עליה את תשוקותיהם שלהם לכוח גלובלי. באופן דומה, לאומנים מגנים את ישראל על חוסר אנושיות לכאורה, בצורה המשקפת את שאיפותיהם שלהם למשטרים מדכאים. ואלה האובססיביים לשליטה במידע טוענים כי ישראל מתמרנת את התקשורת הבינלאומית, וחושפים את חרדותיהם שלהם לגבי השפעת התקשורת. בעיקרו של דבר, קבוצות אלו, ורבות אחרות. רואות בישראל השתקפות מעוותת של שאיפותיהן ופחדים שלהן, תוך שימוש בהאשמות נגד ישראל כדי להסוות את תשוקותיהן הבעייתיות.
באופן אירוני, דינמיקה זו מובילה לשותפים מוזרים. קבוצות שבדרך כלל מסוכסכות מוצאות מכנה משותף בביקורתן על ישראל. אלה הדוגלים בזכויות אדם, למשל, משחררים לחץ לא מידתי על ישראל, מתוך הנחה שיהודים תמיד "יסתדרו" ללא קשר למכשולים. ליברלים, באופן דומה, דורשים מישראל להעניק הגנות חופש ביטוי חסרות תקדים לאויביה, תוך פעולה תחת אותה הנחה של חוסן יהודי אינסופי. והרשימה עוד ארוכה. נראה שהכוח והחוסן הנתפסים של יהודים, גם כאשר זהו סטריאוטיפ מזיק, הופכים לתירוץ נוח להחזיק אותם בסטנדרט שונה, ולעתים קרובות בלתי אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה