אין באמת דיון אקדמי אמיתי על ישראל כפי שהיא צריכה להתקיים. חלק גדול מהמידע המשמש נגד ישראל מגיע ישירות מאויביה, כמו חמאס, ומסוכנויות או"ם המלבינות או חוזרות על הטענות הללו ללא ביקורת. עם זאת, הם מוצגים לעיתים קרובות כמקורות נייטרליים ומהימנים.
חוסר האימות הזה בולט ביותר באופן שבו האקדמיה מתייחסת למניין ההרוגים ברצועת עזה. ההנחה היא שהמספרים מאומתים פשוט כי הם חוזרים על עצמם לעיתים קרובות ומהדהדים בהצהרות רשמיות, במדיה החברתית ובכותרות החדשות, ללא מאמץ אמיתי להתחקות אחר מקורם או לבחון את המתודולוגיה שמאחוריהם. החזרה הפכה לאימות, וזהו ההפך מהשיטה המדעית.
כאשר האקדמיה כן משקיעה במה שנקרא "מחקר" על ישראל, היא עושה זאת לעיתים קרובות לא כדי להבהיר, אלא כדי לערפל. המטרה אינה לחשוף את המקורות שמאחורי המידע המשמש נגד ישראל, אלא להסתיר אותם מאחורי ז'רגון אקדמי, תרשימים טכניים והפניות מעורפלות שמקשות לראות מאיפה המספרים באמת הגיעו.
קשה לומר כמה האקדמיה משפיעה על הארגונים הלא-ממשלתיים או כמה אלו מעצבים את האקדמיה, אך שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם מעמיק את הבעיה. אותו היגיון חל על התקשורת הבינלאומית. המוסדות שאמורים לאמת מידע עבור הציבור בחרו במקום זאת לתפוס צד.
הבחירה הזו נעשית לכאורה בשם אקטיביזם לזכויות אדם, אך בפועל היא נובעת בעיקר מכך שיש יותר אויבים לישראל מאשר ישראלים או בעלי בריתם. זוהי מערכת המזינה את עצמה בנתונים מוטים ללא מנגנוני בקרה.
בסופו של דבר, המערכת הזו יוצרת מציאות שבה עובדות מוקרבות לטובת נרטיב. כאשר מוסדות הידע והדיווח מפסיקים להטיל ספק, הם הופכים לכלי שרת בידי תעמולה של ארגוני טרור, תוך שהם מעניקים לה כסות של מכובדות אינטלקטואלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה