הצהרות פסיביות, פעולות אגרסיביות, וחשש גרעיני

מילדותי אני שומע על שאיפתה של איראן להשמיד את ישראל. הנהגתם אולי משתמשת בלשון סביל, באומרה "ישראל תושמד", אך פעולותיה של איראן רחוקות מלהיות פסיביות. הם מממנים, מגבים, מקדמים, מספקים ומחנכים באופן פעיל את אויבי ישראל, כשהם חותרים ליצור "טבעת אש" סביב המדינה.

איני יכול לומר אם איראן אכן תשתמש בנשק גרעיני, אך אני זוכר את העימות האחרון בין הודו לפקיסטן. העולם אולי תפס זאת כמלחמה קטנה משום שלשני הצדדים היו יכולות גרעיניות. סכסוך בקנה מידה כזה, עם זאת, יהרוס לחלוטין את ישראל. בהינתן המצב הנוכחי, ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שאויב יהיה חמוש בנשק גרעיני.

למדתי פרסית משום שאני אוהב את התרבות האיראנית, ואני מאמין שהדיקטטורה הנוכחית אינה מה שאנשיה ראויים לו; הם ראויים להרבה יותר טוב. אני יכול רק לקוות שהמשטר הזה ייפול בקרוב.

סנקציות, מוסר כפול והשלכות בלתי צפויות

הסנקציות האחרונות שהוטלו על בן-גביר וסמוטריץ' על ידי בריטניה, אוסטרליה, נורווגיה וניו זילנד, לכאורה בשל "הצהרות מפלצתיות" בנוגע לסיוע הומניטרי, נתפסות באופן נרחב כהתגלמות של מוסר כפול וכמעשה של איתותי על מוסריות מזויפת. תפיסה זו נובעת מכך שאותן מדינות אינן נוקטות פעולה דומה נגד קריאות מפורשות לרצח עם של היהודים בישראל מצד איראן והרשות הפלסטינית; במקום זאת, הן מקדמות ומממנות באופן פעיל את הרשות הפלסטינית, ובכך מתגמלות למעשה את הנהגתה על רטוריקה כזו.

אף על פי שאני אישית לא מסכים עם הצהרותיהם של בן-גביר וסמוטריץ', אני טוען שכאשר מדינות זרות מציגות באופן בולט מצג שווא של הסיבות האמיתיות שלהן להטלת סנקציות, הדבר מעלה בטעות את הפופולריות של האישים הרלוונטיים בישראל – תופעה הנצפית בהקשרים דומים בעולם. לחץ חיצוני בלתי מוצדק, במיוחד כאשר הנימוקים הרשמיים שלו נראים מסולפים, נוטה להביא לתוצאה הפוכה בכך שהוא הופך דמויות ממוקדות לפופולריות יותר, וזה בדיוק מה שאירע כאן.

ההשפעה של פעולות אלו ברורה הן לישראלים והן לפלסטינים, אם כי הפרשנויות שלהם שונות באופן משמעותי – פלסטינים רואים בכך במידה רבה פעילות חסרת משמעות, בעוד שישראלים רבים תופסים זאת כמעשה אנטישמי. הדבר מעלה שאלה חשובה: מה באמת מניע מדינות אלו? האם זו תוצאה מכוונת הנובעת מגורמים כמו אנטישמיות, גזענות או אינטרסים כלכליים? או שמא זו תוצאה של אי-הבנה מהותית, אולי בשל נרטיבים סלקטיביים או מתן עדיפות לאיתותי מוסריות על פני המציאות? למרות אי-הסכמתי עם הפרספקטיבה הפלסטינית, אני מוצא את עקביותה עם תוצאות בלתי ניתנות להכחשה הגיונית יותר מאשר הנימוקים הרשמיים האבסורדיים המוצעים על ידי מדינות אלו.

בסופו של דבר, ללא קשר לסיבות או לכוונות, התוצאה ברורה ועקבית – פעולות אלו מעודדות סכסוך ובמקביל מעמידות פנים שהן מדכאות אותו.

---

אני רואה בהחלטת צרפת להסתיר את כלי הנשק ההתקפיים של אלביט בתערוכה הצבאית שלה, חלק ממאמץ חסר היגיון להציל את שלטון חמאס בכל מחיר. צעד זה מקריב את האינטרסים ארוכי הטווח של צרפת, שכן תמיכה בחמאס – שלוחה של האחים המוסלמים – היא צעד התאבדותי הדוחף צרפת למלחמת אזרחים בין הימין הקיצוני לברית האדומה-ירוקה.

מנקודת מבטי, צרפת, כמו רבות ממדינות המערב, רוחשת כה מעט כבוד לפלסטינים עד שהיא לא טורחת לשקול כיצד הפלסטינים עצמם מפרשים את פעולותיהן "המוסריות". ארגונים פלסטיניים, לעומת זאת, רואים בבירור צעדים כאלה כהצלחה יוצאת דופן לאסטרטגיית מקסימום הנפגעים האזרחיים של חמאס. בסופו של דבר, נראה כי איתות מוסרי הוא המטרה היחידה, עם התייחסות מועטה לשאלה אם התוצאה בפועל סותרת לחלוטין את יעדיהם המוצהרים.

ביקורת ישראלית על גישת המערב לסכסוך בעזה

איני אוהב את המלחמה בעזה, אך כישראלי, עליי להתמקד בהשגת שלום. איני יכול להרשות לעצמי להיסחף אחר האיתותים המוסריים לכאורה שהפכו כה פופולריים במערב.

בניגוד לחלק גדול מהקהילה הבינלאומית, פלסטינים אינם מושג מופשט עבורי. איני יכול לקבל את ההנחה המרכזית של הקהילה הבינלאומית: שפלסטינים הם תת-אדם, ולכן אינם נושאים באף אחריות למעשיהם, אינם נדרשים לתת דין וחשבון על הזוועות שמבצעת הנהגתם, וגרוע מכך, חסרי סוכנות כלשהי. תפיסה זו היא המובילה לרעיון האבסורדי שתגמול על מעשיהם הרעים הוא הדרך לשלום.

פעולות הקהילה הבינלאומית, שנראות כאילו נועדו להאריך את המלחמה, ניתנות להבנה בשתי דרכים בלבד: או שזה מה שהם באמת רוצים, או שהם מעדיפים את תחושותיהם הטובות על פני חייהם של פלסטינים וישראלים כאחד, ופשוט לא אכפת להם. זו הסיבה שהאשמת ישראל ברצח עם היא כה פופולרית – היא מאפשרת לגשר על הפער בין המטרות המוצהרות לבין התוצאות בפועל, על ידי העמדת פנים שלצד אחד – הפלסטינים – יש אפס חשיבות בעיצוב המצב.

---

נקודות נוספות:

1.  נטען לעיתים קרובות שמדיניות מסוימת אינה מכוונת לתגמל את זוועות חמאס. עם זאת, אם גם פלסטינים וגם ישראלים מסכימים שמדיניות מסוימת אכן מתגמלת את פשעי המלחמה של חמאס, אז זה בדיוק מה שהיא עושה – ללא קשר לכוונות, למחשבות או להצדקות של תומכיה. התוצאה, ולא הכוונה, היא זו שקובעת את המציאות.

2. זו אינה הפעם הראשונה שאנו רואים דפוס זה. כל סיבוב עימות מתמשך, מסלים ומחמיר. ובכל זאת, למרות ההשלכות הברורות והמסיתות הללו, פעילויות מסוג זה ממשיכות להיות מתויגות כ"קידום שלום". הגם שברור שיש להן תוצאה הפוכה ישירה, המרחיקה אותנו משלום אמיתי.

3.  לא כל הפלסטינים מרוצים מהמדיניות הנוכחית. למרות טענותיו לתמיכה בדמוקרטיה, המערב תומך באופן פעיל בדיכוי הפלסטינים על ידי דיקטטורת חמאס. הדבר נעשה באמצעות התעלמות מוחלטת מפעולות חמאס נגד נתיניו והצגתו, באופן בלתי נתפס, כמשטר טוב. מצב זה מחמיר עוד יותר בשל מימון דיקטטורת הרשות הפלסטינית, אשר ממוסגרת באופן פרדוקסלי כסמל של זכויות אדם. אני סבור שמאז המלחמה הקרה, לא הייתה תמיכה כה בוטה בדיקטטורות בשם ערכי המערב.

4.   אין לי פתרון לסכסוך, אך לאחר למעלה מ-30 שנים של ניסיונות, אני חושב שברור שהאסטרטגיה הנוכחית אינה עובדת. תשלום עבור טרור נגד ישראל, מימון חינוך למען רצח עם, קידום דיקטטורות והתייחסות לפלסטינים כחסרי אחריות למעשיהם – אינם הדרך להשיג שלום. ובכל זאת, המערב משוכנע שזו הדרך הטובה ביותר ואינו מבין כיצד ישראל מעזה להתנגד.

---

לא אכתוב פוסט על גרטה וחבריה. אילו רצו באמת לפרוץ את המצור, היו מפליגים לרפיח המצרית, מגיעים לגבול בין מצרים לרצועת עזה ודורשים מממשלת מצרים לפתוח את הגבול לפליטים על פי החוק הבינלאומי. מנקודת מבטם, לאפשרות זו שתי בעיות: דרישות מערבים אינן פופולריות, שכן ערבים נחשבים ל"ילידים" במערב, וגרוע מכך, זה היה עלול אפילו לעזור לפלסטינים בטעות.

מופרכות התגובה הבינלאומית למצב בעזה

המצב בעזה הוא משבר הומניטרי חמור שנוצר ממלחמה שיזם חמאס, ארגון שזוכה לתמיכה פלסטינית ניכרת וחותר במפורש לרצח עם נגד ישראל. הנהגת חמאס ממשיכה לאיים בהתקפות דומות בעתיד, מה שיוצר חששות ביטחוניים מתמשכים המסבכים כל נתיב לפתרון.

התגובה הבינלאומית חושפת סתירות מהותיות שעלולות להיות הרסניות. הקהילה העולמית דורשת מישראל לנהל מלחמה ובו בזמן לשאת באחריות מלאה להגנה על אזרחים פלסטינים — בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, ויוצר ציפיות לא ריאליות וסיכונים מוסריים. גישה זו נראית כמתגמלת את אסטרטגיית חמאס של שימוש בנפגעים אזרחיים כמנוף פוליטי, מה שעלול לתמרץ את אותה טקטיקה שמנציחה את מעגל האלימות.

מנהיגים פלסטינים ממשיכים להקריב את רווחת האוכלוסייה שלהם למען רווח פוליטי, אך השיח הבינלאומי מתייחס לעיתים קרובות לפלסטינים כחסרי יכולת בחירה או אחריות מוסרית למעשיהם ולהנהגתם. גישה מתנשאת זו לא רק שוללת אוטונומיה פלסטינית, אלא עלולה בטעות לחזק דפוסים הרסניים. בינתיים, תגובות בינלאומיות מסוימות מהדהדות נושאים אנטישמיים מטרידים על כוח והשפעה יהודיים, ומרמזות שישראל צריכה להימדד בסטנדרטים שאינם מיושמים על אומות אחרות בנסיבות דומות.

תיאור המצב בתקשורת מחמיר בעיות אלו בכך שהוא מציג הן ישראלים והן פלסטינים כשחקנים תמימים חסרי הבנה של מצבם, הזקוקים להכוונה והתערבות בינלאומית. מסגור זה ממקם משקיפים חיצוניים כבוררים מוסריים, תוך ערעור של היכולת והאחריות המקומיות. נראה כי המסלול הנוכחי נועד לעודד הסלמה מהירה במקום פתרונות ברי קיימא, ופועל על בסיס הנחות המתייחסות לאלימות אנטי-ישראלית כזכות פלסטינית טבעית, במקום לבחון את הדינמיקה הפוליטית המורכבת המנציחה סכסוך זה.

---

זו אינה רק נקודה תיאורטית. הצעת ההחלטה האחרונה במועצת הביטחון של האו"ם, שאותה חסמה ארה"ב, עוררה תגובות משמעותיות בקרב הפלסטינים. הרשות הפלסטינית היללה אותה כהישג גדול במלחמתם המתמשכת. חמאס, מצדו, הצהיר כי ההצעה אישרה את אסטרטגיית הקרבת כמה שיותר פלסטינים.

אף על פי כן, הקהילה הבינלאומית פשוט התעלמה מההשפעה המסיתה הברורה של הצעה שנועדה לכאורה להביא להפסקת אש. במקום זאת, היא בחרה להאשים את ארה"ב וישראל. מה עושים הפלסטינים? למי אכפת?

פנטזיה כעובדה: השפעותיה ההרסניות של תעמולה אנטישמית

זה ממשיך להיות מקור לתמיהה מתמדת עבורי כיצד חלק משמעותי מהאוכלוסייה העולמית, כולל אלה הרואים עצמם כבעלי ידע רב, יכולים לאמץ ולהגן בקלות כזו על הרעיון שארגון בינלאומי בעל מוניטין לכאורה מחזיק בכוח להפוך פנטזיה גרידא וטהורה למציאות מקובלת ומוחלטת.

קחו, למשל, את הטענה המגוחכת שישראל, במהלך המלחמה הנוכחית שיזם חמאס, הצליחה איכשהו למנוע את כל התקפי הלב הקטלניים ברצועת עזה. זה לא רק הגזמה או פרשנות שגויה של אירועים; זהו שקר מוחלט, אבסורד בוטה המתריס נגד כל היגיון או הבנה רפואית. עם זאת, אנשים אלה, לעתים קרובות עם אווירה של עליונות אינטלקטואלית, מסרבים בתוקף לשקול את האפשרות שטענה כזו היא כל דבר מלבד האמת הבלתי מעורערת. הם דורשים, בביטחון בלתי מעורער, שהנרטיב הכוזב בעליל הזה יתקבל כעובדה בלתי ניתנת לערעור ובלתי ניתנת להכחשה, כאבן יסוד בהבנתם את הסכסוך.

נכונות זו להשעות את חוסר האמון מול שקרים בוטים כאלה היא מדכאת עמוקות, והיא שוחקת את יסודות האמון עליהם בנויים מוסדות בינלאומיים. אנו רוצים נואשות להאמין שארגונים כמו בתי משפט בינלאומיים, שנועדו לקיים עקרונות של צדק ויושר, לעולם לא יתכופפו לקבל טענות מפוברקות כאלה כראיות תקפות. אנו דבקים בתקווה שמוסדות אלה מונחים על ידי היגיון, אובייקטיביות ומחויבות לאמת. למרבה הצער, המציאות הקשה מדגימה שקבלה מסוג זה, בלתי סבירה וראויה לגינוי מוסרי ככל שתהיה, אכן מתרחשת. העובדה שזה לא אמור לקרות לא אומרת שזה לא קורה. נכונות זו לאמץ פנטזיה על פני עובדה מערערת את הלגיטימיות של מוסדות אלה ומרעילה את השיח הציבורי, מה שמקשה יותר ויותר להבחין בין אמת לשקר בעולם שכבר מוצף במידע מוטעה.

---

נקודות נוספות:

1. בפוסט הקודם שלי הסברתי בפירוט רב יותר מדוע האשמה זו מטרידה כל כך - ״המוסר המוטעה של האנטישמיות המודרנית״

2. אנו עשויים לראות את הנושא מנקודת מבט של דעה קדומה אחרת: גזענות עם ציפיות נמוכות המופנית כלפי פלסטינים, אשר נחשבים כטיפשים מכדי לומר שקרים. הסבר משלים זה אינו משפר את המצב - ״צביעות בינלאומית: תמיכה בחמאס והתעלמות מזכויות אדם״

3. בעוד שמוקדם מדי להעריך באופן מלא את השפעת חלוקת הסיוע של GHF, תגובת הארגונים הבינלאומיים למאמץ זה מדגישה את הבנתם המוגבלת את המצב ברצועת עזה. שיתוף הפעולה הגלוי לכאורה של רבים מארגונים אלה עם חמאס כדי לשבש את חלוקת הסיוע רק מדגיש את ניתוקם מהמציאות בשטח.