נקודות ש״המבקרים״ של ישראל נוטים להתעלם מהן:
1. המבקרים מתעלמים מכך שההנהגה הפלסטינית דחתה שוב ושוב הצעות שלום, מוועדת פיל ב-1937 ועד הצעת אולמרט ב-2008. הם בחרו באלימות על פני מדינה פעם אחר פעם.
2. הם ממעיטים בחשיבות אמנת חמאס הקוראת להשמדת ישראל, ובשימוש שלו באזרחים כמגן אנושי. הם גם מתעלמים מתוכנית "תשלום עבור רצח" של הרשות הפלסטינית, המתגמלת משפחות של מחבלים.
3. הם מתיימרים לראות באלפי רקטות שנורו על אזרחי ישראל במשך עשורים כ"התנגדות", בעודם מגנים את תגובותיה המדויקות של ישראל כ"רצח עם".
4. הם מתעלמים מכך שחמאס מסיט סיוע הומניטרי לטובת מנהרות ונשק במקום לבתי ספר ובתי חולים, ומכך שחמאס מנפח את נתוני הנפגעים המדווחים לארגונים בינלאומיים.
5. הם טוענים לשקילות מוסרית בין דמוקרטיה המגינה על גבולותיה לבין ארגון טרור שנשבע להשמיד אותה, תוך התעלמות מזוועות קשות בהרבה שבוצעו נגד פלסטינים על ידי שחקנים אחרים, כמו משטר אסד.
6. הם פוסלים סקרים המראים תמיכה גורפת בטבח ה-7 באוקטובר בקרב עזתים, כיוון שזה סותר את הנרטיב שלהם. הם מעמידים פנים שהם יודעים טוב יותר מהפלסטינים עצמם מה הם באמת רוצים.
לסיכום, בעוד שביקורת על מדיניות ישראל יכולה להיות תקפה ואף מועילה, היא חייבת להניח אנושיות בשני הצדדים. לרוע המזל, הנחת יסוד בסיסית זו נדירה בקרב אותם מבקרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה