יחסה של האו"ם כלפי ישראל במלחמה מול איראן נראה פחות כשיקול משפטי נייטרלי, ויותר כהצגה שנועדה להגיע למסקנה שנקבעה מראש.
בניגוד לאופן שבו האו"ם מציג זאת, אין מדובר בעימות חד-פעמי. הסכסוך עם איראן נמשך מאז 1979, והוא הסלים ב-1982 כאשר חיזבאללה הפך למכשיר מרכזי בלוחמת השליחים של איראן.
בשלב האחרון של מלחמה מתמשכת זו, הלחץ הגיע בעיקר דרך הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ) וקבוצות דומות. אך מכיוון שמנקודת מבטה של איראן הדבר לא היה יעיל במיוחד, לרוב מתייחסים לכך כאל רעשי רקע. ובהתחשב בכך שמטרת המשטר האיראני היא השמדת המדינה היהודית, גם קמפיין זה נכשל מנקודת מבטו.
הנקודה ברורה: האו"ם מדבר כאילו הוא שופט פעולה בודדת ומבודדת, אך התייחסות אליה כאל חלק ממלחמה ארוכת שנים הייתה מחלישה את נרטיב הדמוניזציה. ברגע שההקשר הרחב הזה מושתק, נשלל מישראל מסגרת ההגנה העצמית שבה היא צריכה להישפט, וטענת אי-החוקיות נבנית למעשה מראש.
זו גם הסיבה לכך שאין זה הגיוני לצפות מישראל לבקש רשות מהאו"ם לפני פעולה. האו"ם כבר דחה טענות הגנה עצמית ישראליות פשוטות הרבה יותר, כך שאישור בהקשר מורכב בהרבה מעולם לא היה ריאלי. כל מי שטוען אחרת צריך להיות מסוגל להצביע על דוגמה אמיתית שמוכיחה את ההפך.
השוואה היסטורית שימושית היא "משפט הרופאים" בתקופת סטלין, שם נעשה שימוש בתהליך שנראה משפטי כדי לתמוך במסקנה אנטישמית שכבר הוחלט עליה. בשני המקרים, התהליך נראה רשמי על פני השטח, אך מטרתו האמיתית היא לייצר ולחזק תוצאה שנקבעה מראש.
לכן, עבור אלה הטוענים לאי-חוקיות, יש לי שאלה אחת: כמה גבוה צריך להיות מניין ההרוגים האזרחיים הישראלים לפני שהם יראו בהגנה העצמית של ישראל לגיטימית? או שאולי, רק אולי, אין מספר כזה בכלל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה