מאז הטבח ב-7 באוקטובר, נראה כי יוזמות דיפלומטיות רבות עוסקות פחות בהשגת שלום אמיתי ויותר בעיצוב מחדש של הסכסוך בדרכים שמחלישות את ישראל ומחזקות גורמים השואפים בגלוי להשמדתה. השאלה הבסיסית לגבי דיפלומטיה היא תמיד מהן המטרות. האם מישהו יכול לטעון ברצינות שישראל אמורה להפיק יתרון ממשי מהמטרות המקודמות כיום בשם הדיפלומטיה?
מעט מאוד מאמצים גלויים מראים שהדיפלומטיה מנסה באמת לעצור את המלחמה. מה שאנו רואים במקום זאת שולח מסר ברור לאויבי ישראל: אלימות תיסבל, ואף תתוגמל, בעוד המדינה היהודית תואשם כמעט בכל התוצאות. המצב הנוכחי בלבנון הוא דוגמה טיפוסית. התקפות חיזבאללה זוכות להתעלמות, ואם מקבלים את הנרטיב הדיפלומטי, חיזבאללה מוצג כצד ה"טוב" הנלחם נגד ישראל ה"שטנית" כביכול. כאשר קבוצות חמושות מאמינות שחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית יבין, יתרץ או אפילו יתמוך בפעולותיהן, אין להן כמעט שום תמריץ לעצור. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמלחמה נמשכת זמן רב כל כך.
כאשר המערכת הבינלאומית מתייחסת ליהודים בעיקר כאל בעיה שיש לנהל ולא כאל בני אדם בעלי זכות שווה לביטחון ולכבוד כמו כל אחד אחר, הדבר מחייה דפוסים ישנים ומוכרים מאוד. תחושה זו מתחזקת כאשר התגובה הציבורית מתמקדת כמעט כולה בפעולות ישראל, בעוד האידיאולוגיה והמטרות של אויבי ישראל מטופלות כלא רלוונטיות. בתנאים אלה, ישראלים רבים מגיעים למסקנה שההתנגדות העמוקה אינה למדיניות ספציפית, אלא לעצם קיומה של מדינה יהודית המוכנה ומסוגלת להגן על עצמה.
דיפלומטיה שתוכל לזכות באמון הישראלי תצהיר בבירור שחייהם וביטחונם של יהודים אינם עומדים למשא ומתן, תתעמת עם הסתה ורטוריקה רצחנית באותה רצינות שבה היא בוחנת את התנהלות ישראל, ותסרב להתייחס לפגיעות יהודית כתנאי לשלום. דיפלומטיה העומדת אפילו בסטנדרט בסיסי זה היא נדירה ביותר. וכפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה היהודית, ההסבר שניתן למצב זה עוקב אחר דפוס מוכר: הוא מוצג איכשהו כאשמתם של היהודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה