נקודות נוספות:
1. מקור מרכזי לחוסר אמון בישראל הוא הפער בין האופן שבו הדיפלומטיה מתארת את עצמה – תוך שימוש במילים כמו "שלום" ו"זכויות אדם" – לבין האופן שבו היא נחוות בשטח. בפועל, היא מורגשת בעיקר כלחץ המופנה כלפי ישראל, עם הרבה פחות, אם בכלל, דין וחשבון משמעותי על אלו שתוקפים אותה. במקרים רבים, ישראל מטופלת כאילו היא הגורם העיקרי לבעיה זו.
2. עבור ישראלים רבים, המבחן המעשי פשוט מאוד: אם הצעה מותירה ארגוני טרור חזקים יותר, את ישראל חלשה יותר ואת היהודים פחות בטוחים, שום כמות של שפה נאצלת לא יכולה להפוך אותה לאמינה. רק הסדרים שהופכים את המשוואה הזו הם בעלי סיכוי אמיתי להתקבל, ומותר לציין שאפילו עצם האמירה הזו בגלוי נתפסת לעיתים קרובות כסוג של כפירה.
3. יוזמות אלו גם דוחקות אלימות אחרת באזור לשוליים. פשעים של חמאס וקבוצות ערביות חמושות אחרות נגד פלסטינים, זוועות שמבצע המשטר הסורי, וטבחים, דיכוי והתעללויות דומות שמבצעת איראן, אינם זוכים לאותה רמת מיקוד מתמשכת. קמפיינים דיפלומטיים ומשפטיים נגד ישראל ניצבים על גבי מציאות זו ונתפסים במידה רבה כחלק מאותה מגמה. קיימת נכונות גוברת לסבול או אפילו לתמוך בעוינות כלפי יהודים, בין אם ברחובות, בקמפוסים או ברשת. פעולות ישראל מבודדות ונדונות ללא הרף, בעוד האכזריות של אויבי ישראל מטופלת כרקע או כתגובה מובנת כמעט. העלאת ההצעה שכל זה שייך לדפוס רחב אחד נתפסת לעיתים קרובות בזירות בינלאומיות כבלתי מתקבלת על הדעת או כקיצונית.
4. שחקנים בינלאומיים הטוענים שהם מתנגדים לאנטישמיות מתייחסים לעיתים קרובות לביטחון הקולקטיבי היהודי כאל משהו שיש לצמצם או להגביל. המסר שישראלים רבים שומעים הוא שיהודים מקובלים רק כשהם חלשים פוליטית, פגיעים צבאית ותלויים באחרים להגנתם. העלייה החדה בתקריות אנטישמיות בשנים האחרונות מחזקת את התחושה שאין מדובר במקרה, אלא בחלק מגישה רחבה יותר. ככל שהתקפות על יהודים גוברות, מופעל לחץ רב יותר על המדינה היהודית, ונעשה פחות לגיטימי להצביע על כך שהתפתחויות אלו קשורות. מיותר לציין שהתעלמות מהתקפות על יהודים בחו"ל היא רעיון רע מאוד אם ברצונך להבטיח לישראלים שהמאמץ הדיפלומטי שלך מיטיב איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה