זעם סלקטיבי אינו עיקרון. זוהי צביעות עם מחלקת יחסי ציבור.
פדרו סאנצ'ס וסיימון האריס אוהבים להטיף לישראל על המשפט הבינלאומי, הכיבוש וזכויות האדם. אך כשזה מגיע לדיכוי של סין בטיבט, לשליטה הדורסנית שלה בהונג קונג, או להתנהגותה הכוחנית בים סין הדרומי, הזעם הופך לפתע למנומס. כשזה מגיע לחסות של איראן על טרור ולערעור היציבות האזורית, הטון הופך לזהיר. נוח.
זו אינה מנהיגות מוסרית. זו פחדנות מוסרית.
והצביעות רק מחמירה. הם מוכנים לחלוטין לתמוך במסגרת שתומכת ברשות הפלסטינית תוך התעלמות משחיתות, מהסתה ומהמערכת האקולוגית שמקיימת בעקיפין את חמאס. הבה נודה שאין כאן עניין של שלום או אחריות. מדובר בשימור נרטיב, לא בפתרון בעיה.
אם כיבוש ומשפט בינלאומי הם באמת אמת המידה, אז יש להחיל אותם על כולם. אם דיכוי חשוב, אז טיבט חשובה. אם זכויות אדם חשובות, אז איראן חשובה. אם שחיתות והסתה חשובות, אז גם הרשות הפלסטינית חשובה.
אבל זה ידרוש עקביות. ועקביות היא בדיוק מה שהאופורטוניסטים הפוליטיים האלה לא יכולים להרשות לעצמם.
אז לא, זה לא עיקרון. זהו זעם סלקטיבי. זהו מוסר כפול. וזהו אות קלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה