המתח בין האיחוד האירופי לישראל אינו רק חילוקי דעות לגבי מדיניות. זוהי התנגשות יסודית של תפיסות עולם. האיחוד האירופי, שנבנה כפרויקט פוסט-לאומי, נראה חסר מנוחה עמוקה נוכח מדינת לאום משגשגת וריבונית בפתח דלתו. חוסר נוחות זה הזין אסטרטגיה של מוסר התערבותי ומוסר כפול מתמיד.
נקודת חיכוך מרכזית היא הדרך שבה האיחוד האירופי מנהל את השפעתו. הוא מספק באופן קבוע מימון ציבורי לארגונים לא-ממשלתיים שפועלים ככוח אופוזיציה עיקרי בתוך ישראל. בעוד האיחוד מציג זאת כתמיכה בחברה האזרחית, זו רמה של התערבות ישירה שהם לעולם לא היו סובלים מצד מעצמות כמו רוסיה או סין. דאגה סלקטיבית זו בולטת עוד יותר בהשוואה לשתיקת האיחוד בנוגע לנסיגה דמוקרטית במדינות מערביות אחרות או המשך שיתוף הפעולה שלו עם משטרים מדכאים באיראן ובסודן.
הסתירות הפיננסיות הן אולי המטרידות ביותר. כסף אירופי עוזר לכסות את משכורות הרשות הפלסטינית, גם כאשר הרשות מקיימת מסגרת הכוללת תשלומים למורשעים בטרור. באופן דומה, האיחוד ממשיך לממן מערכת חינוך למרות דיווחים חוזרים ונשנים על ספרי לימוד המכילים הסתה ותוכן אנטישמי. אירופה טוענת שהיא מתנגדת לשנאה, אך היא מממנת את המוסדות שמשכפלים אותה.
יש כאן גם רובד של צביעות תפקודית. אירופה נסמכת בכבדות על טכנולוגיה צבאית ומודיעין ישראליים לביטחונה שלה, בעוד היא מאותתת בו-זמנית ששיתוף פעולה גלוי הוא בעייתי. זה מרמז שהמטרה אינה הוגנות אלא לחץ פוליטי. על ידי התייחסות לישראל כאל יעד לתיקון תוך התעלמות מתיעוד של אירועים גרועים בהרבה במקומות אחרים, האיחוד האירופי משתמש במוסר כנשק פוליטי. בסופו של דבר, כאשר חיי יהודים נתפסים כבני-הקרבה עבור טובת עולם נתפסת, הטיעון ההומניטרי קורס וחושף מסר בסיסי אפל הרבה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה