יותר מדי מבקרים מדומים של ישראל מגדירים את עמדתם כפוסט-קולוניאלית וכדחייה של הקולוניאליזם, אך בפועל היא חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרגלים קולוניאליים בלבוש חדש. במקום להכיר בפלסטינים כבני אדם בעלי זהות ועצמאות מחשבתית וסוכנות משלהם, היא מדברת בשמם, מרדדת את המורכבות שלהם, והופכת אותם לאובייקטים בסיפור מוסרי של מישהו אחר. משום כך יש לזה חשיבות בדיונים המערביים על הפלסטינים. הסוגיה אינה רק הטיה פוליטית, אלא גם השאלה למי יש את הזכות להגדיר את הזהות הפלסטינית ואת משמעות חייהם.
אדוארד סעיד ביקר דפוס זה ב"אוריינטליזם", שבו מנותח המצב בו המזרח מפורש דרך הנחות יסוד מערביות במקום להיות מובן בזכות עצמו. הבעיה אינה רק עוינות גלויה, אלא גם צורה רכה יותר של גזענות הבנויה על הנחות מתנשאות, ציפיות נמוכות, והאמונה כי גורמים חיצוניים צריכים לנהל או לתקן אחרים. הקולוניאליזם האירופי פעל בצורה דומה מאוד, ולעיתים קרובות היה גם אנטישמי באופן עמוק.
משום כך, הצגת הפלסטינים כקורבנות נצחיים אינה מהווה ניתוק נקי מהחשיבה הקולוניאלית. היא נשענת לעיתים מזומנות על אותו פטרנליזם, על אותו דחף לדבר בשם אחרים, ועל אותה הנחה שזרים יודעים טוב יותר מהאנשים עצמם. הציניות והאירוניה הן שכישראלי, אני עדיין מסכים עם הביקורת הזו, אף על פי שסעיד ראה במדינה היהודית חלק מהבעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה