נקודות נוספות - המשך:
- לפיכך, נטל הראיה נופל על אלה המגינים על האסימטריה. עליהם להסביר מדוע תפילה, התכנסויות וכדורגל מוסלמיים הם נורמליים בתוך מסגד אל-אקצא, בעוד תפילה יהודית וסמלים יהודיים באותו מתחם מטופלים כהפרות. עד שיינתן ההסבר הזה, הזהות — ולא ההתנהגות — נותרה ההסבר הסביר ביותר, מכיוון שהתנהגות לבדה אינה יכולה להסביר את ההבדל ביחס.
- ההיגיון הזה אינו חדש, הוא דפוס חוזר. בשנת 1929, תפילה יהודית בכותל המערבי תוארה לא כבקשה לגישה, אלא כאיום על אל-אקצא. הרשויות המוסלמיות התייחסו לכותל וסביבתו כאל נכס וואקף מוסלמי וכחלק מהמתחם המוסלמי הקדוש. המופתי הגדול, חאג' אמין אל-חוסייני, טען כי פולחן יהודי שם הוא צעד לקראת השתלטות על הר הבית. קמפיין זה תרם לאווירה שהובילה למאורעות תרפ"ט (1929), שבהם נרצחו יהודים בירושלים, בחברון ובמקומות אחרים. הרצף הוא אפוא אותו רצף ב-1929 והיום: נוכחות דתית יהודית ממוסגרת כאיום, האיום מצדיק הסלמה, וההסלמה מואשמת לאחר מכן בנוכחות היהודית שהייתה מאוימת.
- על ידי אימוץ שפת הפלישה, מדינות יכולות לחזק את המסגור של התוקף, ללא קשר לכוונתן. כאשר ממשלות, כלי תקשורת או גופים בינלאומיים מתארים ביקור או תפילה יהודיים בהר הבית כסתערות, פלישה או פשיטה על אל-אקצא, הם עשויים לקבל את הנחת היסוד שנוכחות יהודית היא כשלעצמה התקפה. זה דומה להנחת היסוד שבה השתמש חמאס כדי לקרוא ל-7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" ולהציג טבח כהגנה. מדינה יכולה לגנות את הטבח ועדיין לתת לגיטימציה לחלקים מההיגיון שלו. ברגע שהתרמינולוגיה מתקבלת, תפילה יהודית יכולה להיחשב כפרובוקציה, והתוקף יכול להצטייר כמגיב. הגנה בדיעבד, גם כאשר היא כנה, אינה מבטלת את הקבלה המוקדמת יותר של מסגור זה.
- האסימטריה ניכרת גם במה שהופך לדפוס. התקפות המיוחסות למתנחלים ישראלים או ליחידים יהודים קיצונים מתועדות באופן שיטתי, מוקעות והופכות ללחץ דיפלומטי. לעומת זאת, התנכלויות, הפחדה, לחצים על אדמות ואלימות המשפיעים על נוצרים מטופלים לעיתים קרובות כאירועים בודדים או כעדויות רקע ולא כדפוס הדורש חקירה מתמשכת. תיעוד מסוים קיים. מחלקת המדינה של ארה"ב תיעדה אלימות והתנכלויות נגד נוצרים, פעילים נוצרים תיעדו אירועים בודדים רבים, וקבוצות שונות תיעדו התקפות על מקומות קדושים ואנשי כמורה. אך מאמצים אלה מבוזרים, והרשות הפלסטינית הואשמה בכישלון לחקור דיווחים אמינים על התעללות או להגן על קורבנות נוצרים. הירידה באוכלוסייה הנוצרית בבית לחם ובגדה המערבית מדווחת בהרחבה, אך נדיר שהיא מטופלת באותה דחיפות כמו כישלון של סובלנות דתית. מנהיגים ותושבים נוצרים מציינים את הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, הלחץ הכלכלי, ההגירה והלחץ החברתי או הפוליטי כגורמים תורמים. סובלנות דתית שמבחינה רק בסט אחד של מבצעים, בעוד היא מתייחסת ללחצים אחרים על החיים הנוצריים כרקע, אינה הגנה שווה. זוהי היררכיה של פגיעה דתית.
- המבחן הסופי הוא סטנדרטים שווים לכל מקום קדוש. אלה המגינים על האסימטריה חייבים להסביר מדוע תפילה, התכנסויות וכדורגל מוסלמיים הם נורמליים בתוך מסגד אל-אקצא, בעוד תפילה יהודית וסמלים יהודיים באותו מתחם מטופלים כהפרות. עליהם להסביר גם מדוע סובלנות דתית היא אמינה אם התקפות על מקומות קדושים זוכות לרמות שונות של תשומת לב, חקירה או השלכות בהתאם למבצע. עד שיינתנו ההסברים הללו, העיקרון עליו מגינים אינו סובלנות דתית. זוהי היררכיה של פגיעה דתית, שבה חלק מהקורבנות מוגנים ואחרים מצופים להיעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה