נקודות נוספות:
- הר הבית הוא עבירת מעמד, ולא עבירת התנהגות. יהודי יכול לציית לחוקים, לשהות בשטח פתוח ולהתרחק מהמסגד הדרומי, ועדיין להיתפס כעבריין רק מפני שהתפלל, לבש טלית, נשא סידור או הציג סמל יהודי. מה שנחשב הוא אפוא לא מה שהוא עשה, אלא מי הוא. זה נובע מהנחת היסוד: הוואקף מתייחס למתחם כאל מרחב קדוש מוסלמי בלבד, ולכן תפילה יהודית וסמלים יהודיים הם בהגדרה חדירה ולא מעשים שיש לשפוט אותם לגופם.
- הכותרת מסתירה את הקטגוריות, והקטגוריות מסתירות את התגיות. OCHA מתעד נפגעים, נזק לרכוש, מניעת גישה, הסגת גבול והפחדה, אך סכומי הכותרות שלו יכולים להסתיר כמה מקרים כללו אלימות פיזית, לחץ קל יותר, או אלימות נגד ישראלים. כדי לגלות זאת, יש לקרוא מקרה אחר מקרה, דבר שכמעט אף אחד לא עושה. הבעיה העמוקה יותר אינה רק הקיבוץ של הנתונים. אותו מעשה ממש מתויג כשלום עבור קבוצה אחת וכאגרסיבי עבור קבוצה אחרת. קטגוריות טובות יותר יחשפו את ההסטה הזו, אך הן לא יפתרו אותה אם התגית עדיין מודבקת לפני שהעובדות נבדקות.
- אישוש אינו חקירה, מכיוון שחזרה אינה עצמאות. OCHA משתמש בצוותי שטח ומקורות מרובים ומחיל כללי אישוש, אך ה"אימות" כביכול שלו פירושו בדרך כלל שמספר מקורות חזרו על אותה גרסה. אין פירושו וידאו, ראיות פורנזיות, הודאה או פסיקת בית משפט. רבים מהמקורות הללו הם רשויות פוליטיות, מועצות מקומיות או ארגוני סנגור עם צד ברור בסכסוך. על כן, יש להעריך את דיווחיהם כטענות צדדיות ולא להתייחס אליהם אוטומטית כדיווח ניטרלי, וטענה צדדית שחוזרים עליה אינה הופכת לניטרלית רק מפני שחזרו עליה.
- OCHA אינו מסביר באופן פומבי כיצד הוא בוחן את עצמאות מקורותיו. אם ארגונים חולקים כוח אדם, מימון, זיקה פוליטית או מסתמכים על אותו דיווח ראשוני, החזרה עשויה להיראות כמו אישוש מבלי להיות אימות עצמאי. עד ש-OCHA לא יחשוף כיצד הוא בוחן עצמאות של מקורות, במיוחד כאשר סכומי הכותרות תומכים בהשלכות דיפלומטיות או משפטיות, יש לקרוא את הסכומים שלו כספירה של דיווחים, ולא כהוכחה לעובדות מאומתות.
- המבחן הוא התוצאה, לא רק הכוונה, והתוצאה היא הסלמה. איננו צריכים להוכיח של-OCHA, לעיתונאים או לוואקף יש כוונה למחוק את החיים היהודיים. אם מערכת מתייחסת לנוכחות דתית יהודית כאל אלימות, מתעדת אותה באופן נרחב ומשתמשת בה כדי להצדיק עונש, התוצאה היא אותה תוצאה. מערכת זו גם מתגמלת הסלמה, מכיוון שטענה לפלישה יכולה להביא לאהדה, לדוחות או"ם וללחץ ללא משא ומתן או פשרה. כל הסלמה מוצלחת הופכת את הסיבוב הבא לסביר יותר ומסירה את בסיס העובדות המשותף שהשלום דורש.
- תיוג הופך להיתר כאשר חילול כביכול מצדיק אלימות אמיתית. חמאס כינה את 7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" והציג אותו במסגרת נרטיב רחב יותר של מאבק, כיבוש והמצור על עזה. אל-אקצא היה מרכזי למסגור הסמלי שלו, אף על פי שדיווחיו המפורסמים סיפקו מספר הצדקות. אין בכך כדי להוכיח שכל פלסטיני מקבל את הגרסה של חמאס. זה מדגים את המנגנון: ברגע שנוכחות יהודית ממוסגרת כחילול, רצח יכול להיות ממוסגר כהגנה.
- המערכת סוגרת את עצמה על ידי הפיכת ביקורת לאשמה. כאשר יהודים מטילים ספק בטענה, הם עשויים להיות מואשמים בניסיון להשתיק מבקרים או להגן על כוח כביכול. לבדיקה קפדנית לא מתייחסים אז כאל בקשה לראיות, אלא כראיה לאותה אשמה עצמה שמוטלת בספק. זה יוצר מעגל סגור: לא ניתן לבחון את הטענה, מכיוון שהטלת ספק בה מתויגת כחשודה כשלעצמה, והחשד משמש אז לאישור הטענה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה