התקשורת וחזקת החפות

חזקת החפות היא יסוד לכל שיטה משפטית נורמטיבית. היא חלה על כולם, גם על נווה ואפילו על נתניהו. לא לגמרי ברור לי כמה העיתונות משפיע על התארכות ההליכים המשפטיים, אבל אפשר בעליל לקבוע שהשפעתה היא שלילית. אפשר לבדוק כמה פעמים היו כתבות על הפגיעה באנשים בעקבות המיסמוס של חזקת החפות והתארכות הבלתי נסבלת של ההליכים. כאשר מחליטים שאנשי המשטרה והפרקליטות נבחנים בכמה הם מאשימים (או מזכים) את ראש הממשלה ולא בשירות לציבור - אי אפשר לבוא בטענות לאחרים.

הגנה על המוחלשים!?

אחת ההצהרות האהובות על השמאל היא שמצביעי הימין הם אנשים שאוהבים שדופקים אותם. לכן עליהם להצביע לשמאל כדי שיגאל אותם ממצבם הקשה.

 

אין דרך מנומסת להגיד זאת אלא שמדובר בשקר נתעב. הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה ההומואים שמצבם השתפר פלאים בשני העשורים האחרונים, עד כדי כך שמדיניות השמאל בחמשת השנים האחרונות כלפיהם היא ניסיון נואש להכניס אותם חזרה לארון. אמיר אוחנה למשל זוכה לנאצות בעלות אופי הומופובי מובהק רק מכיוון שהעז לחרוג ימינה והוא רק הבולט ביותר.

 

מצבן של הנשים מרגיז לא פחות. מבחינת השמאל הן חייבות להתיישר לפי סדר העדיפויות שנקבע להן (הדומה באופן חשוד לזה של גברי השמאל) וכשהן מעזות לחשוב אחרת הן זוכות לשלל כינויים "מחמיאים" ושוביניסטיים להפליא.

 

למעשה ניתן לחלק את יחס השמאל כלפי אוכלוסיות אלו לשניים - אוכלוסיות הנחותות ממנו עד מאוד, לדעתו, הזוכות לסלחנות מופלגת ללא דרישות (למשל הערבים), ואוכלוסיות נחותות רק מעט ממנו הזוכות לניסיון להחזיקן למטה. כפי שהדוגמאות לעיל מוכיחות, לעתים החישובים מוכיחים כמוטעים, אבל הלקח לא נלמד ולא מופנם.

הזיית בית המשפט

לא לגמרי ברור לי למה השמאל בחר לאמץ את בית המשפט העליון. מכיוון שלהפתעתם של ימניים רבים בית המשפט העליון איננו שמאלני במיוחד.

מה שעוד יותר משונה הוא הבכי והנהי של השמאל לאחר שהתעמולה שלו בנושא הצליחה. האם הציפיות מתעמולה הן כל כך נמוכות שלאחר יותר מעשרים שנות תעמולת שמאל לפיה בג"צ הוא שמאלני, קבלת העניין כעובדה בחלקים גדולים מהימין נחשבת למוזרה?

 

מן הראוי לציין שהשמאל לא באמת מעוניין ברשות שופטת חזקה. ברוב הפעמים בהם בית המשפט פוסק שלא בהתאם לעמדות השמאל זוכים להתעלמות וכאשר אין ברירה אחרת אלא להתייחס, המתקפות הן מחרידות במיוחד והרבה מתחת לחגורה. כאשר העניין מוכרע עוד קודם, במשטרה או בפרקליטות, הוצאת דיבה היא הכלל ולא היוצא ממנו.

 

מערכת אכיפת החוק, כמו כל מערכת, שואפת להגדיל את כוחה. זאת אחת הסיבות להפרדת הרשויות. כל ניסיון לעודד את אחת מהן לפרוץ את המגבלות הללו, הוא פגיעה בדמוקרטיה וכך יש להתייחס גם למאמצי השמאל להעלות את הרשות השופטת לדרגת שליטת על.

הזהו דיקטטור?

אחד מהתופעות המחרידות בשמאל היא השנאה הבלתי נתפסת לנתניהו. הגם שאני רחוק מהערצה לביבי, אין מנוס מההערכה שהתיעוב כלפיו הפך כבר ממזמן לבלתי רציונלי וגורם נזק חמור, אולי בלתי הפיך לדמוקרטיה. התרומה לניסיונות השמאל לזכות בבחירות הסתיימה עוד במאה שעברה, אולם הדבר לא מונע את המשך השיגעון.

האלמנט שאני מוצא אותו כמטריד ביותר בנושא הוא התגובה הפלובלית של השמאל. העניין כל כך צפוי שביום הבחירות האחרון נתניהו השתמש בשמאל ככדור ביליארד, אמר אמירה שמטרתה העיקרית הייתה לגרום לשמאל לפלוט קללות כלפי תומכיו ובכך לדרבן את מצביעי הליכוד הפוטנציאליים.

 

למעשה, נתניהו הוא אחד מהפוליטיקאים הישראלים הבודדים שאכן מאמין בדמוקרטיה ונאלץ להתמודד עם מרבית חבריו בנושא. לפיכך את ההאשמות כלפיו כאילו הוא שואף לדיקטטורה יש לראות כהשלכה של תוכניות יריביו שבמקום להודות בנטיות שלהם מעדיפים להאשים בהם את השטן התורן מימין.

המגזר הנשכח

אחד האלמנטים מעוררי התדהמה ביותר בהתנהגות השמאל היא היחס המביש לערביי ישראל. למעשה יש התייחסות אליהם רק בשני מקרים – פשיעה ותמיכה פוליטית; כשבשני המקרים מדובר ביחס מביש כל כך שהיה עדיף להימנע מהתייחסות כלשהי.

כאשר הפשיעה היא כלפי יהודים, אזי נעשה מאמץ להכיל אותה תוך מתן תירוצים אינסופיים ומעליבים את מרבית הערבים. כאשר הפשיעה היא פנימית כלפי ערבים, מדובר בהתעלמות מוחלטת לרוב וכאשר נכפית התייחסות היחס הוא לערבים כאל סטטיסטים שאין להם שום יכולת ולכן אין שום טעם במדידה שלה. הפשיעה של ערבים לעולם לא נחשבת ללאומנית, לעולם לא נחשבת כמקור לצרות אחרות כמו חוסר התפתחות של היישובים ותמיד זוכה להתעלמות אם הדבר אפשרי. מפקדי משטרה, בכל הדרגות, יכולים להיחשב בעיני השמאל לגיבורים גם אם מצב הפשיעה אצל הערבים הוא קשה ופוגע מאוד במגזר הערבי.

נושא התמיכה הפוליטית היא מעליב אף יותר. בעוד השמאל לא מוכן לקבל כחלק ממנו את הנציגות הערבית ברמה הארצית או העירונית, הוא מסתמך עליה כאל מובנת מאליה. סירובה של הרשימה הערבית המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מר"צ שנתקל בתדהמה למרות הצהרות חוזרות ונשנות של אנשיה קודם לכן, הוא רק דוגמה. למעשה התוכנית האחרונה שהשמאל הציג להשגת התמיכה הערבית הייתה עוד בתקופת רבין, מאז אין ניסיון, מעבר למס שפתיים, לנסות ולגייס תומכים, מה שלא מונע מאנשיו לספור את הערבים כמונחים בכיס.

אחד האלמנטים המדגימים ביותר את ההתעלמות היסודית מהערבים הוא נושא ההדתה. מי שמנסה לאתר דיונים על רמת הדתיות הדרושה בבתי הספר הערביים יגלה שהן אינם קיימים בכלל. פוליטיקאים שמברברים את עצמם לדעת על כל ציטוט מהתנ"ך במערכת החינוך הציבורית היהודית מתייחסים בזעזוע עמוק לשאלות בנושא חדירת התנועה האיסלאמית למערכת החינוך הערבית. מתברר כי כספי עמותות ערביות הן קודש ואין לגעת בהן. צרחות על כפייה דתית אצל המוסלמים? למי אכפת!?

הטייקון האהוב

התאגיד רשום במדינה שלא מקיימת פיקוח אפקטיבי עליו, משתמש בכספי ציבור בלי שום פיקוח, מעורב במעשים שהם ספק שוחד ברשות הפלסטינית, פועל תוך הסתרת הפעילות הכלכלית הענפה שלו מאחורי מבנים משפטיים מורכבים, מקיים פעילות לובינג ענפה, פועל נגד מבקריו בתקשורת ובפוליטיקה, תורם לפוליטיקאים רבים מאוד ומנסה לשכנע את הציבור שהוא גיבור הפועל רק למענו.

סביר להניח שרוב הקוראים חושבים שהתיאור הנ"ל מתייחס לנוחי דרקנר או מישהו מסוגו אבל מדובר בתיאור ממצה למדי של הקרן החדשה לישראל.

לרוב השמאל מתרשם מהמטרות המוצהרות של הקרן ואילו הימין מזדעזע מההתערבות החיצונית. אבל למעשה אין צורך בשום תירוץ מיוחד כדי לחשוב שהקרן החדשה היא אסון – העובדה שמטרותיה אינן כספיות אלא פוליטיות לא מעלה ולא מורידה – מדובר בגוף שכל מי שמתנגד לטייקונים אמור היה להיות בראש הלוחמים נגדו ולא לנשק את כפות רגליו. התפעלות השמאל מגוף כזה מעוררת תהייה רצינית לגבי חיבורו למציאות.

 

ההשפעה של הקרן ניכרת לצערי בעיקר בנושא ההרס הפוליטי של האופוזיציה. נדמה לי שעד היום אף אחד לא הצביע על הסיבה מדוע אנשים צעירים ואכפתיים לא מגיעים יותר כמעט למפלגות השמאל – הם יכולים להרוויח יותר ולחוש בעלי השפעה רבה (בסיוע מפלגות הימין שתורמות לאשליה) בתור ראשי ארגונים נתמכי קרן. התוצאה היא השחתה יסודית של הפוליטיקה הישראלית כשהאופוזיציה הפרלמנטרית הופכת את עצמה לבדיחה. שום כמות של מיזמים מועילים לכאורה לא יכולה לכפר על התרומה הבלתי ייאמן להרס הדמוקרטיה שנובעת מהעניין.

חופש הביטוי בסכנה – האמנם?

זה הפוסט הראשון בסדרה שנועדה להסביר למה למרות דעותיי בשמאל הרדיקלי אני מוצא את עצמי לרוב תומך בימין. אפשר לתמצת את הסדרה בארבע מילים: "כי השמאלנים הם מתחזים". מסיבות מובנות, אני לא אטרח לסייג כל אמירה ואמירה, אתם מוזמנים להתייחס לכל אמירה כזאת כמתייחסת לרוב השמאל, חריגים, לא בהכרח זניחים, יש לכל הקביעות. באופן דומה, אני אמנע מהתייחסות למצב בימין שאיננו בהכרח טוב יותר.

מאז חזר נתניהו לשלטון אפשר לשמוע שוב ושוב טענות על התנכלות של הימין לחופש הביטוי, את הטענות אפשר לחלק בגדול לשתיים – ייחוס תכניות זדוניות לימין בלי שום מאמץ להראות קשר למציאות והתייחסות לדרישת הימין לחלוקה מאוזנת יותר כאל גנבה. לכן את מקור הטענות אין לחפש בפעולות הממשיות של הימין אלא במקומות אחרים.

 

רוב העיתונאים מהזרם המרכזי מתגעגעים לתחילת שנות האלפיים בהן החלוקה הייתה 50% לשמאל המתון, 40% לשמאל הקיצוני והשאר הסתפקו בשאריות. בעוד קבוצות מסוימות, למשל ערבים, אפשר לפטור בטענה שלא רצו להשתלב, הרי קשה לטעון דבר דומה כלפי הימין, בוודאי החילוני. דבר זה מציב אתגר קשה כלפי כל מי שרואה את עצמו כליברל ורוב הנ"ל רואים את עצמם כליברלים. אם החלוקה הייתה מעוותת, פירוש הדבר שההצהרות הרמות על פתיחות ואובייקטיביות היו שקריות ולמעשה הפעילות המקצועית כולה התבססה על אמירות חסרות ערך.

 

התוצאה, שלא במפתיע, היא ניסיון לתרץ את ההסתגרות בטענה שהאחר הוא גזען, שקרן, מדיר, הומופוב, פשיסט וכיוצ"ב. מכאן לא רחוקה הדרך מלטעון כי כל ניסיון לשינוי המצב הוא בגדר סתימת פיות של היחידים שמותר להם להתבטא כי הם מחזיקים בדעות הנכונות. כמעט למותר לציין שייחוס פשיזם לכל מי שלא מסכים אתך איננו שונה במהותו מייחוס בגידה לכל מי שלא מסכים אתך - שניהם נועדו לגמד את האחר ולמנוע ממנו להשפיע.