למה מכתבי הסרבנים מכעיסים אותי?

כן, הם מכעיסים אותי ולא מהסיבה הצפויה. הבעיה איננה עם ההתנגדות למדיניות הממשלה או אפילו עם הדרישה לשינוי מטרות המלחמה (שזה, אם מורידים את כל המילים הגבוהות, בעצם הדרישה). אלא עם ההתנשאות הגובלת בגזענות שהם מסתמכים עליה. וכשאני מדבר על התנשאות, אני מדבר בראש ובראשונה באי המוכנות להכיר בקיומו של האויב כבן אנוש.

ההנחה המונחת בבסיס הדרישה לסיום המלחמה תמורת החטופים היא שזה אפשרי במחיר סביר ושהחלטה כזאת של ממשלת ישראל פשוט תגרום לזה לקרות. המציאות שונה מאוד - חמאס מאוד עקבי מאז תחילת המלחמה והוא דורש כניעה - ישראל תסוג, תתן לחמאס להתחמש ללא הפרעה, תשחרר את כל האסירים ותתחייב לא לעצור אף מחבל בעתיד, תתן לחמאס לחטוף חיילים בכל זמן שהוא מעוניין תוך מתן ערבויות בינלאומיות משתקות אם ישראל תסטה מההתחייבות לפי חוות דעתו הבלעדית של חמאס. עד היום אם חמאס הסכים למשהו אחר הוא היה זמני ותמורת מחיר גבוה, תוך הצהרה חד משמעית שאלו הדרישות לכל הסכם קבוע, כשבמקרה הטוב חמאס מוכן לפשרות בסגנון שהמחליטה הסופית תהיה קטר (באמת תודה). אמנם אני לא חושד בחותמים שהם תומכים בדרישות ההזויות הללו, אבל כשהתקשורת מדברת על אי קבלה של ההצעה של חמאס והיא מסתירה שזאת ההצעה שהיא מתכוונת אליה, החותמים פשוט לא מייחסים לעניין הזה חשיבות כלשהי ובכך מבטאים בוז גמור לאויב.

מימוש הדרישה להפסקת המלחמה באופן חד צדדית בתמורה לחטופים היא לכן אחת מהשתיים - דרישה ריקה שנועדה לנגח את הממשלה או מוכנות להתאבד תמורת רווח כוזב. אני חושד שהמכתבים נועדו למטרה הראשונה, העניין הבעייתי ביותר הוא שהם מעודדים את תקוות חמאס לאפשרות השנייה וחמאס אפילו לא טורח להסתיר זאת, דבר שזוכה להתעלמות בוטה של האופיזיציה ולא בפעם הראשונה.

מה מדמיינים אלו שדורשים שישראל תיכנע?

אני תוהה לעתים קרובות מה בדיוק מדמיינים לעצמם אלה הדורשים מישראל לעצור את ה"רצח העם" לכאורה כתוצאה המיידית. איזה תרחיש הם מאמינים שיתפתח ברגע שישראל תנקוט במה ששני הצדדים יפרשו ככניעתה?

כיצד העצמת ארגון טרור בעל מטרות רצחניות תתרום לשלום? יתר על כן, מהו הנתיב ההגיוני שבו קידום דיקטטורה אכזרית הרואה באזרחיה כבשר תותחים ישפר את חייהם?!

תשובתי פשוטה: לכל היותר, תומכים אלה לא באמת שקלו את ההשלכות. במקרה הגרוע, הם חותרים בסתר לרצח העם של יהודים כמטרה חדשה. אך ברוב המקרים, אני חושד שהם לא רואים בפלסטינים בני אדם שלמים באמת, ולכן מאמינים שלפעולותיהם ולשינוי הכוח הנובע מכך לא תהיה השפעה משמעותית, מכיוון שזה בלתי אפשרי מעצם ההגדרה.

מובן מאליו, עצירת המלחמה יכולה להיות רעיון מצוין. עם זאת, לעשות זאת על ידי הבטחת מלחמה גרועה עוד יותר, לימוד ישראלים שביצוע רצח עם מהיר הוא רעיון טוב, והעצמת דיקטטורה מיליטנטית ואכזרית היא כנראה הדרך הגרועה ביותר, אך כנראה הפופולרית ביותר.

נקודות נוספות:

1. הפתרון הפשוט ביותר מבחינה תיאורטית (אם כי קשה מאוד ליישום) הוא שינוי משטר על ידי תושבי עזה; הפוטנציאל לביצוע אינו ידוע לי.

2. אפשרות נוספת היא השמדת חמאס בכוח צבאי; לחץ חיצוני באופן אירוני דוחף את ישראל לכיוון זה, ומציג זאת כדרך היחידה לכפות הכרה פלסטינית בתבוסה.

3. חמאס משתמש ב"אידיוטים שימושיים" בתעמולה, ותורם משמעותית להמשך המלחמה מצדם.

4. למעט תוכנית טראמפ, אף גורם מחוץ לישראל לא מציע פתרון שאינו מבטיח את המשך כוחו של חמאס ובכך מקדם מלחמות עתידיות.

כמה יהודים מטומטמים לא הופכים את הטענה ללא אנטישמית

אם גם אתה מוצא את עצמך תוהה מדוע ישראלים מתייגים את ביקורתך על ישראל כאנטישמית, יש לי חדשות רעות עבורך. סביר להניח שזה לא מקרה של ישראלים המשתמשים באנטישמיות כנשק, כפי שאתה אולי רוצה להאמין. במקום זאת, זה מרמז שהביקורת שלך מסתמכת על פנטזיות אנטישמיות, בין אם במכוון ובין אם לא. וכן, ציטוט תמיכה מכמה יהודים תועים שתומכים ברצח העם של אחיהם היהודים, כפי שקורה לעתים קרובות, לא שולל את האנטישמיות. זה רק מדגיש את העובדה שיהודים אינם קבוצה מונוליטית של בני אדם עליונים, כפי שסטריאוטיפים אנטישמיים מתארים אותם לעתים קרובות. אכן, ישנם יהודים טיפשים (או גרוע מכך) בכל אוכלוסייה.

אין צורך לומר, אין מחסור ביהודים המבקרים את ישראל. למעשה, כפי שאומר הפתגם בעברית, "שני יהודים, שלוש דעות". ההחלטה להתמקד באופן סלקטיבי בדעותיהם של היהודים השמאלנים הקיצוניים ביותר אינה תוצאה של חוסר בנקודות מבט חלופיות. זוהי בחירה מכוונת, ניסיון ציני להשתמש בקולות קיצוניים אלה כעלה תאנה כדי להסוות את האופי האנטישמי הבסיסי של הביקורת.

העובדה שפנטזיות אנטישמיות מסוימות, כמו האשמת ישראל בביצוע רצח עם על בסיס הטענה האבסורדית שהיא מנעה את כל התקפי הלב הקטלניים בעזה, צברו תאוצה גלובלית, אינה מאלצת את הישראלים לקבל אותן כדבר מלבד אנטישמיות. גם אם זה מגביל את האפשרויות שלך לבקר את ישראל ומבטל את מה שאתה תופס כהאשמה החזקה ביותר נגד ישראל, נרמול האנטישמיות אינו תגובה תקפה. תלונות על הגבלת דרכי הביקורת אינן מצדיקות את קבלת הרטוריקה האנטישמית.

---

נקודות נוספות:

1. הגנה נפוצה נוספת היא לטעון שהביקורת היא רק פרו-פלסטינית ולא אנטישמית. עם זאת, במקרים רבים, עמדה "פרו-פלסטינית" זו מסווה השקפה משפילה באופן עמוק על הפלסטינים עצמם. אנשים אלה מתארים לעתים קרובות את הפלסטינים כטיפשים מטבעם, כמי שלא מסוגלים לשאת באחריות, וכמי שאינם מסוגלים לשלטון עצמי, ובמהותה רואה בהם תת-אנושיים.

2. הטענה לתמיכה יהודית רחבה משמשת לעתים קרובות כדי להכשיר השקפות אלה, אך טקטיקה זו מסתמכת על הצגה סלקטיבית של קבוצה קטנה וחוזרת של אנשים (כולל אלה שזהותם היהודית מוטלת בספק). מניפולציה זו מרמזת על ניסיון מכוון ליצור אשליה של הסכמה נרחבת.

3. זהו סטנדרט כפול לבודד את ישראל בגין בשימוש באנטישמיות כנשק. קבוצות אחרות המתמודדות עם אפליה לעתים רחוקות, אם בכלל, סובלת מטענות דומות של מבקריהן. התמקדות סלקטיבית זו בישראל מרמזת על ניסיון מכוון להשתיק ביקורת במסווה של הגנה על חופש הביטוי.

מחאות נגד חמאס לא מטרידות את העולם

השתיקה מצד מי שמכנים את עצמם פרו-פלסטינים בנוגע למחאות המשמעותיות נגד חמאס ברצועת עזה צפויה לחלוטין. קבוצה זו הפגינה באופן עקבי אדישות לנושאי זכויות האדם של פלסטינים שלא ניתן לנצלם כדי להאשים את ישראל. האדישות שלהם מתרחבת גם לטבח ההמוני של פלסטינים על ידי משטר אסד, למדיניות האפרטהייד נגדם בלבנון, ולדיכוי האלים של הפגנות קודמות ותופעות דומות רבות על ידי חמאס.

דאגה אמיתית לזכויות האדם של פלסטינים במערב היא נדירה. במקרה הטוב, זכויות אלה זוכות להתעלמות על ידי הציבור, ובמקרה הרע, הן מנוצלות למטרות אג'נדה אחרות. כאשר פרו-פלסטינים אמיתיים מנסים למחות, הם נזקקים לעיתים קרובות להגנת משטרה מפני בעלי בריתם לכאורה.

המחאות האחרונות בתוך רצועת עזה, שמטרתן לעצור את המלחמה באמצעות פעולה פלסטינית, מאתגרות ישירות את הנרטיב הרווח של מי שמכונים פרו-פלסטינים. נרטיב זה דורש בדרך כלל את כניעתה של ישראל ובאופן מרומז מתיר חטיפה, אונס קבוצתי ורצח של אזרחיה תחת מסווה של תמיכה בזכויות האדם של פלסטינים. ההתעלמות המוחלטת מיכולתם של פלסטינים לעצור את מה שמכונה באופן שקרי רצח עם נגדם חושפת חשיבה גזענית ודעות קדומות עם ציפיות נמוכות. היא מתייחסת לפלסטינים כנחותים שסוכנותם ופעולותיהם נחשבות חסרות משמעות.

נקודות נוספות:

1. נראה כי רבים מאלה שטוענים באופן שקרי שהם תומכים בפלסטינים דווקא מעדיפים את המשך הסכסוך, ונראים מרוצים מאובדן מוחלט של חיי פלסטינים.

2. באופן אירוני, גישה זו פחות נפוצה בישראל. כמדינה שכנה המושפעת ישירות משלטונו הדיקטטורי של חמאס, אף על פי שהיקף האופוזיציה הפנימית בתוך עזה עשוי להיות לא ידוע לרוב הישראלים, תמיכה אמיתית בדיקטטורה פלסטינית נדירה בישראל.

3. מצב זכויות האדם של הרשות הפלסטינית, אף על פי שהוא טוב במעט מזה של חמאס, נותר בעייתי. מציאות זו, עם זאת, אינה מרתיעה מדינות מערביות רבות מלתמוך ברשות הפלסטינית, לעיתים קרובות תחת מסווה של מחויבות לכאורה לזכויות האדם.

4. באופן לא מפתיע, הפסקת האש האחרונה לא נוצלה על ידי אותם מי שמכנים את עצמם פרו-פלסטינים כדי להדגיש את ההוצאות להורג הנרחבות של חמאס של יריבים פוליטיים (אמיתיים או מדומיינים), עיתונאים שלא היו מסונכרנים באופן מלא עם האידיאולוגיה שלהם, עובדים סוציאליים שסייעו למתנגדי חמאס לקבל אספקה, ואפילו ילדים שלכאורה לקחו מזון עבור משפחותיהם מסיוע ההומניטרי.

5. פעולות ישראליות אכן יוצרות מספר פגיעות אמיתיות בזכויות האדם של פלסטינים. באופן אירוני, אירועים אלה נוטים להיות לא פופולריים בסדר היום של רבים שטוענים שהם פרו-פלסטינים, מכיוון שהתייחסות אליהם דורשת מחויבות למידע שניתן לאימות, דבר שלעיתים קרובות הם נמנעים ממנו.

מלחמה עם לבנון? ראש השב״כ פותח בחקירה ארוכת טווח ואין לו זמן לזוטות

לוח הזמנים של האירועים לגבי החקירה של השב״כ על בכירים במשרד לביטחון לאומי (לפי עמית סגל ווויקפדיה):

1.9 היועמ״שית טוענת שבן גביר מתערב בעבודת המשטרה

5.9 פגישה בין ראש השב״כ והיועמ״שית, שבה בר אומר  לה שבן גביר התערב בעבודת המשטרה בתשעה באב בהר הבית

10.9 עוזרי היועמשית מבקשים מהשבכ עוד פרטים

12.9 השב״כ בודק ומתברר שלא  כצעקתה. בן גביר לא התערב ונכח בהר כמו קודמיו

15.9 בכיר בשב״כ כותב שלמרות שאין שום פעילות חריגה בתשעה באב מצד השר - בכל זאת הפעולות בהר מוכיחות (איך, בעצם?) שדירקטיבת השר ״מחלחלת״ למשטרה.

17-18.9 - מתקפת הביפרים

19.9 - נפתח מבצע חיצי הצפון

26.9 - ראש השב״כ שולח לכל ראשי האגפים הודעה המפלילה את המשטרה

27.9 - חיסול נסראללה

יש לציין שהמכתב נשלח באמצע תקופת פעילות היסטרית של השב״כ עם ניסיונות בלתי פוסקים לבצע פיגועים, ניסיונות להבעיר את יהודה ושומרון, מאמץ לגניבת סודות מבצע הביפרים, ניסיונות חיסול של הצמרת המדינית. השב״כ כולו בפעילות שיא קיצונית. אפילו החטיבה היהודית, הייתה עסוקה בטירוף מכיוון שישראל ביצעה הטעיה אסטרטגית ביום של הדיון אצל ראש השב״כ וניסתה להרדים את חיזבאללה לגבי הפסקת אש, מכיוון שהדבר האחרון שצריך זה איזשהו מופרע יהודי שידליף את האירוע. היחידי ככל הנראה שלא עסוק בהשלכות המבצע בלבנון הוא ראש השב"כ והוא מחליט לעסוק בו בזמן שברור מלוח הזמנים לעיל שאיננו דחוף כלל ועיקר. זה מסריח עד לב השמיים מניסיון לקנות ביטוח לאחר הביזוי הפומבי של השב"כ בעקבות השוואתו להצלחת המוסד במבצע הביפרים. ובלשון בני אדם, השב"כ החליט שפסיקת בג"צ בנושא לא מזיזה לו שהתירה לעוצמה יהודית לרוץ כבר כמה פעמים כנגד עתירות שטענו בדיוק את טענת החקירה והסתמכה על חקירות שב"כ קודמות.

למה הפלת נתניהו לא תביא לסיום המלחמה?

הלהיטות לראות את ממשלת נתניהו מופלת היא מובנת בדמוקרטיה, וישראלים רבים שותפים לרגש זה. עם זאת, ההנחה הגלובלית הנפוצה שזה יגרום אוטומטית או אפילו יגביר את האפשרות לסיום המלחמה היא אי הבנה בסיסית, החושפת חוסר הבנה של הפוליטיקה הפנימית הישראלית.

הדיון הפנימי הישראלי מתמקד בתעדוף שחרור חטופים או השמדת חמאס - שתי מטרות שאינן סותרות זו את זו בעיני הרוב - ולא בסיום המלחמה לחלוטין. כאשר כ-80% מהציבור תומכים בשתי המטרות, המלחמה כנראה תימשך ללא קשר למי שיוביל את הממשלה.

נקודות נוספות:

1. קולות יהודיים נגד המלחמה וקולות ערביים בעד המלחמה נפוצים הרבה פחות מהעמדה המרכזית. בנוסף, המפלגות הערביות, המייצגות בעיקר סנטימנט אנטי-מלחמתי, אינן צפויות להצטרף לכל קואליציה ממשלתית בשל סנטימנט זה, מה שמבסס את הסבירות למלחמה מתמשכת.

2. ההיסטוריה מלמדת שממשלה שמאלנית תהיה אפילו פחות סבירה להסלים, במיוחד במצב מלחמה.

3. השינוי האחרון בממשל האמריקני, ושינוי מדיניות החוץ שלו, כולל הצעה לתוכנית העברה שלה עזתים, אשר פופולרית בישראל, גם היא מקטינה את הסבירות להפחתת המלחמה.

4. מעטים מאוד ישראלים מאמינים באמת שהאיום מאיראן ושליחיה אינו גבוה עוד (אף על פי שהוא פחת).

5. לחץ חיצוני להרגעת המצב רק מקטין את הסבירות להתרחשותו, בשל מה שנתפס כמניעים נסתרים, וגם מניע את אויבי ישראל, הרואים בכך הזדמנות לנצח את ישראל בשל מה שהם תופסים כבגידה של בעלי בריתה.

למה ישראל מתקרבת למשבר חוקתי?

התשובה לשאלה הזאת לא מסובכת - מכיוון שהכנסת חלשה מדי. לבעיה הזאת יש גם מקור ברור - האופיזיציה הנוכחית שסירבה במשך יותר מ-20 שנים להציג אלטרנטיבה ועשתה הכל בשביל להחליש את הכנסת. גרוע מכך, האלטרנטיבה שהיא מציגה מאז הבחירות הקודמות היא אוליגרכיה וכשהייתה הממשלה הקודמת אף פעלה נמרצות לדכא את הכנסת בכל הכוח (בגיבוי של בג״צ והבירוקרטיה).

אבל התשובה הזאת לא מספרת את כל הסיפור - איך הגענו בכלל למצב בו אוליגרכיה היא אופציה? התשובה היא חוסר הפעילות של הקואליציה ובראשה נתניהו. נתניהו נתן יותר ויותר כוח לבירוקרטיה בשל חוסר האמון (המוצדק בחלקו) שלו בחבריו לפוליטיקה. התוצאה היא חוסר פיקוח על הבירוקרטיה שהתרגלה לחוסר פיקוח ולבוז (שגובה על ידי התקשורת) כלפי הפוליטיקאים. מכיוון שעברו על החוק, העניין הפך להרגל שהם מתקשים להשתחרר ממנו. 

החלק המטורלל ביותר בסיפור הוא כנראה שרעיון האוליגרכיה לא זוכה לפופולריות בכלל, כולל אצל תומכי האופיזיציה שחושבים שהם מגנים על הדמוקרטיה. כך שאם מישהו מראשי האופיזיציה סבור שהוא יכול להקים אוליגרכיה, הוא חי בלה לה לנד ולכן הצלחה במאבק תהיה ניצחון פירוס מבחינתו. למרבה הצער, ההיגיון הזה לא משחק שום תפקיד, מכיוון שאנשים מקשיבים רק לעצמם והאמת הזאת תתגלה מאוחר מדי.

המצב חמור, בין השאר כי ריסוק הרמות העליונות של הבירוקרטיה, כפי שנראה לקואליציה כהכרחי מזיק למדינה לא מעט. העובדה שהאנשים הללו מאמינים בכנות באוליגרכיה לא הופך אותם למטומטמים וסילוקם (ואין אפשרות מעשית אחרת לשינוי המצב) יביא במקרה הטוב לתת תפקוד במערכת שתפקודה גרוע גם כך.

מה הפתרון? לי אין מושג.