לא במקרה בחרתי בשלום כנושא האחרון של סדרת הפוסטים וזאת מכיוון שההתייחסות לפלסטינים בשטחים (לגבי סוריה ולבנון, אין שום התייחסות) היא התוצאה ההגיונית של היחס לגורמים אחרים.
למעשה, עד כמה שזה נשמע מוזר, השמאל בכלל לא מתייחס לפלסטינים כאל גורם בעל משמעות. היחס אליהם אמנם משתנה במהלך השנים אבל השינוי נע בין יחס המתאים לקיר ליחס המתאים לכלב.
העדות הבוטה ביותר היא ההתעלמות הטוטלית ממה יקרה אחרי אבו מאזן. בעוד כל הכוחות בשטחים מתייחסים לאבו מאזן כאל מת, השמאל עדיין מתנהג כאילו יהיה אתנו בעוד שני עשורים. ההתייחסות לפעולות הפלסטיניות בשטח נעשית רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת. לרוב השמאל מסתפק בהצהרות נרגשות על שיתוף הפעולה הביטחוני המדהים של הרשות עם ישראל ומתעלם מהתרומה הכלכלית הנרחבת שלה לטרור.
האלמנט המרגיז ביותר לטעמי ומה שמוכיח את חוסר המוכנות להכרה בפלסטינים כבני אדם בוגרים היא ההתעלמות מההסתה. בעוד השמאל יודע להסביר שוב ושוב שהימין בישראל מתנגד לשלום, הרי אין שום התייחסות ולו השולית ביותר לשאלה האם ההסתה הפלסטינית מלמדת על כוונות מנהיגיו. מדובר בהתעלמות טוטלית, ששבירתה גורמת לזעזוע עמוק ולצרחות על ההעזה של הימין לחרוג ממקומו שהוא לספוג את האשמה שאותה לא ניתן להטיל על הפלסטינים מכיוון שאינם באמת בני אדם.
שלא במפתיע, אין שום מחשבה ולו מקרית ביותר כיצד ניתן לשכנע את הפלסטינים ששלום טוב להם. לטענת השמאל אפשר להסתפק בהצהרות שלנו שהשלום טוב להם, זה די והותר, הרי הם לא מסוגלים לחשוב עצמונית ואנחנו חושבים בשבילם. התוצאה היא שהתרומה של השמאל לתהליך השלום בשני העשורים האחרונים היא שלילית ובעוד שהוא אינו מקור הבעיה, הרי הוא תורם להתדרדרות ולא למניעתה כפי שהוא מנסה לטעון שוב ושוב.
