ההתנהגות של האיחוד האירופי אינה רק צביעות. יש לזה טון אנטישמי מובהק.
כאשר ישראל מבודדת, מודבקת בשד, ומטופלת כבלתי לגיטימית באופן ייחודי בעוד התעללויות גרועות בהרבה של משטרים אחרים ממוזערות, קשה להתעלם מהדפוס. הבעיה אינה ביקורת על מדיניות ישראלית. הבעיה היא השפה, המסגור והמוסר הכפול האובססיבי שהופך את ישראל לנבל המוגדר כברירת מחדל.
וברגע שאנשים מתחילים לטעון שישראל "שולטת" בארצות הברית, במיוחד בהקשר של מלחמה עם איראן, הם עוברים מביקורת לתיאוריית קונספירציה אנטישמית קלאסית. טענה זו מהדהדת את ההיגיון הישן של "הפרוטוקולים של זקני ציון": הפנטזיה שיהודים מניפולטיביים בסתר מאחורי הקלעים על ממשלות. זה לא ניתוח. זו דעה קדומה.
פדרו סאנצ'ס וסיימון האריס יכולים לדבר על זכויות אדם ככל העולה על רוחם. אבל כשהרטוריקה שלהם מכוונת בעקביות כלפי המדינה היהודית בעוינות שאינם מיישמים כלפי סין, איראן או שחקנים סמכותניים אחרים, זה מפסיק להיראות כעיקרון ומתחיל להיראות כהטיה.
זה משנה, כי אנטישמיות כיום אינה תמיד רועשת או מפורשת. לפעמים היא עטופה בשפת "המשפט הבינלאומי", "הכיבוש" או "זכויות האדם". לפעמים היא מתחבאת מאחורי עמדות מוסריות. אבל המטרה נשארת זהה: ישראל כתחליף ליהודים, ריבונות יהודית מטופלת כחשודה באופן ייחודי, והגדרה עצמית יהודית מטופלת כמשהו שיש להסביר, להגביל או לגנות.
אם מנהיג רציני לגבי זכויות אדם, הוא לא שומר את הזעם שלו למדינה היהודית היחידה בעולם. אם הם רציניים לגבי צדק, הם לא מנרמלים סטנדרט אחד לישראל ואחר לכל השאר. ואם הם רציניים לגבי דחיית האנטישמיות, הם לא נשארים שקטים בזמן שחשיבה קונספירטיבית ומוסר כפול מתפשטים.
קראו לזה בשמו: לא עקביות, לא מנהיגות, אלא רטוריקה שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לטריטוריה אנטישמית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה