מנהיגים אירופיים קוראים בקול רם למדינה פלסטינית ריבונית שתחיה לצד ישראל, ובכל זאת רבים מהם ממשיכים לתמוך במערכת שמתגמלת טרור במקום לסיים אותו. כאשר מודל "משכורת עבור רצח" נסבל או מתעלמים ממנו, המסר הוא מצמרר: אלימות מגונה בפומבי, אך מתומרצת בפועל.
זה יוצר איתות מוסרי נורא. זה מרמז שלא משנה מה הפלסטינים יעשו, גם כשרוצחים מתוגמלים, מנהיגים אירופיים עדיין יתארו זאת כחלק מהדרך לשלום. זה לא בניית שלום. זו כניעה מוסרית.
והם לעיתים נדירות שואלים כיצד פלסטינים רגילים יגיבו למעשה למודל הזה. הם מציגים מדינה פלסטינית כאילו היא באופן אוטומטי נתיב לשלום, תוך התעלמות מהעובדה שמעצמות חיצוניות לא יכולות פשוט להכריז על תרבות של אלימות כעל משהו שאיננו. אם תמריצים מקומיים מתגמלים טרור, אז להעמיד פנים שהתוצאה תהיה שלום זו משאלת לב.
כשישראלים מעלים שאלות לגבי זה, התגובה היא לעתים קרובות לא תשובה רצינית אלא האשמות שישראל היא "מדינת רשע" או שזה משקף עליונות יהודית. זה המקום שבו הטיעון חוצה מביקורת פוליטית למסגור אנטישמי: הגנה עצמית יהודית מוגדרת מחדש ככישלון מוסרי, והריבונות היהודית עצמה הופכת למטרה.
אם מנהיגים באמת מאמינים בפתרון שתי המדינות, עליהם להתעקש קודם כל על סטנדרטים בסיסיים: ללא תמריצים לרצח, ללא האדרה של טרור, וללא העמדת פנים שתשלומים עבור אלימות מתיישבים עם דו-קיום.
מנהיגים אירופיים אומרים שהם רוצים מדינה פלסטינית לצד ישראל, אבל רבים עדיין סובלים מערכת שמתגמלת רצח ומאדירה טרור. זה לא תהליך שלום. זה מסר שלאלימות אין עלות ממשית. וכשרוצחים מתוגמלים, דיפלומטיה הופכת לססמה ריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה