אז מדוע מנהיגים אירופיים בוחרים בכיוון של האשמה בלתי פוסקת של ישראל? ייתכן שיש יותר מסיבה אחת, ואינני מתיימר להכיר את כולן. אבל דבר אחד ברור: ההסברים שהם נותנים בפומבי אינם מחזיקים מים. הם לא קוהרנטיים, סלקטיביים, ולעתים קרובות כה חלשים שהם לא ראויים להיחשב כבסיס לדיון רציני.
במקרה הטוב, הם נשמעים כמו כיסוי פוליטי. במקרה הרע, הם נשמעים כדרך להלביש נוחות כעיקרון. כך או כך, הם נכשלים במבחן הבסיסי של עקביות. אם לא ניתן להגן על עמדה ללא סתירה, זעם סלקטיבי ומוסר כפול, אז זו אינה עמדה מוסרית רצינית. זה רק מסרים.
זו הסיבה שהוויכוח חשוב. אנשים לא מבקשים שלמות. הם מבקשים כנות. הם שואלים האם המנהיגים האלה באמת מאמינים בערכים שהם מעלים, או האם הערכים האלה שימושיים רק כאשר ניתן להפעיל אותם נגד ישראל, בעוד התעללויות אחרות מטופלות בזהירות, בשתיקה או בתירוצים.
אם טיעון ציבורי אינו יכול לשרוד בדיקה, אזי אין למכור אותו כאמת. ואם הסיבות הנטענות חלשות כל כך, אזי אין להתייחס אליהן כבסיס רציני למדיניות, לדיפלומטיה או לשיפוט מוסרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה