הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. שני בתי מקדש יהודיים עמדו שם. מוסלמים רואים בכל המתחם המוקף חומה את מסגד אל-אקצא, כולל המסגד הדרומי, החצרות, החומות, השערים והשטחים הפתוחים.
בתוך המתחם הזה, מוסלמים מתפללים, מתכנסים, וילדים משחקים כדורגל. זה נתפס כדבר נורמלי. כאשר יהודים נכנסים לאותו מתחם ומתפללים, לובשים תשמישי קדושה או מציגים סמלים יהודיים, זה מכונה לעיתים קרובות הפרה, פרובוקציה, או כביכול "פלישה" לאל-אקצא.
השאלה אינה האם מוסלמים רואים באתר מקום קדוש. הם רואים בו כזה. השאלה היא מדוע יש שני חוקים שונים לאותו המרחב. חיים קהילתיים מוסלמיים הם דבר נורמלי. חיים דתיים יהודיים נתפסים כגורם מערער.
כאשר נוכחות יהודית מוגדרת כתוקפנות, קל יותר להצדיק אלימות. ביקור הופך לפלישה. תפילה הופכת לחילול. חמאס כינה את טבח 7 באוקטובר "מבצע מבול אל-אקצא" והציג פעולות ישראליות כביכול באל-אקצא כחלק מהצדקתו לטבח. התוקף הוצג כקורבן. הקורבן הוצג כתוקף.
אותו דפוס מופיע בנתוני OCHA בנוגע לאלימות מתנחלים. OCHA מקבץ יחד אלימות, הפחדה, הסגת גבול, מניעת גישה ועימותים. קורא שרואה רק את הסך הכולל אינו יכול לדעת בקלות כמה מקרים כללו התקפה פיזית או אלימות נגד ישראלים.
ואז המספר מתגלגל. OCHA מפרסם סך כולל. דוח או"ם חוזר עליו. כותרת בעיתון חוזרת על דוח האו"ם. פוליטיקאים מצטטים את הכותרת כהוכחה לזינוק באירועים. משרד החוץ של בריטניה הסתמך על נתונים כאלה המבוססים על OCHA בעת שהכריז על סנקציות. בעקבות זאת מופעל לחץ, בעוד גורמים רשמיים טוענים שהם רק עוקבים אחר העובדות.
אם חיים יהודיים רגילים נרשמים כאלימות, החיים היהודיים עצמם נראים לא לגיטימיים. הליכה, חקלאות, נהיגה ותפילה פוסקים מלהיות חיים נורמליים שיש להגן עליהם. הם הופכים לבעיה שיש להסיר.
המסר ברור. נראות יהודית נתפסת כהפרעה. תפילה יהודית נתפסת כתוקפנות. עצם הבקשה לזכויות דתיות נתפסת כתוקפנות. אם כיפה היא פרובוקציה שם, היא יכולה להפוך לפרובוקציה בכל מקום. לא ניתן לבנות שלום על מערכת שמתגמלת סיפור כוזב על מי תקף את מי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה