לא, זה לא מתמטיקה

הפרק של עושים משפט: האמת מאחורי פסילת חוקים בבג"צ מתחיל באמירה בלתי נכונה בעליל - אטילה שומפלבי מגיב בצורה לא נעימה לביקורת שאינה משבחת את הפרקים של הפודקסט.

בנושא בתי הכלא הפרטיים לא רק שאין דיון רציני בשאלה המרכזית שהחלטת בג"צ הזאת מציבה - סמכות (על קביעת מדיניות הכליאה) ללא אחריות (על מימושה) אלא שגם נאמר שקר מטופש לחלוטין - החוק החריג בפירוש את החלטות השחרור המוקדם והכנסה לצינוק מסמכות הזכיין - למעשה הפסיקה קבעה שהחרגה זו איננה מספקת - ומשכך השימוש דווקא במקרים הללו כהעברת סמכות שלטונית לגורם פרטי היא פשוט טמטום.

בג"צ אמנם לא פסל לכאורה את חוק איחוד משפחות אולם הוא טורח לרוקן את החוק ממשמעותו. בניגוד לנטען בפרק, בג"צ למעשה לא קיבל את טענת המדינה כי אין לה אפשרות לבצע בדיקה - תחילה דחה אפקטיבית את החלת החוק (שהוא הוראת שעה שמחוקקת כל שנה) על ידי קביעה שכל מי שהחל בהליך יכול להמשיך בו, לאחר מכן טרח לחדש את ההשהיה המעשית הזאת לאחר כל תיקון בחוק, וכאשר בשנים האחרונות לא תוקן החוק, בג"צ דרש מהמדינה להביא נתונים שיבהירו כי החוק לא דרוש מכיוון שאיננו מיושם למעשה (בשל פסיקותיו שלו...). כך שהחוק הזה הוא דוגמה נגדית נהדרת לטענה שהפרק מנסה לטעון - בג"צ לא רואה את החוק כמחייב בשום צורה שהיא והריסון לכאורה בפסילת חוקים הוא אשליה, בג"צ פשוט מעדיף לרוב לא להתעמת ולאיין אותם במקום.

בניגוד לרושם שאפשר לקבל מהתקציר, נושא פסילת החוק לשלילת קצבת הכנסה ממי שהוא בעל רכב נידון בקצרה, תוך התעלמות מביכה מכך שהחוק לביטול נתקע בצנרת בשל פסיקות אחרות של בג"צ, ולפיכך בג"צ "נאלץ" להציל את המצב שתרם רבות להיווצרותו.

את הדיון בנושא גיוס בני הישיבות אפשר לסכם בקצרה - אטילה מציג תפיסה של בוז גמור לאפשרות שהכנסת תקבל הכרעות ערכיות, והטענה שהוא מציג היא שאם הכנסת מקבלת הכרעה שגיוס בני הישיבות יקודם בצורה אחרת מכפייה, בית המשפט העליון חייב להתעלם ממנה. דברים דומים אמורים גם בנושא המסתננים שנידון בחטף.

אם לא די בכל אלו, התזה המרכזית של הפרק היא שמדובר לכאורה במתמטיקה, בג"צ מחבר את כל ההצדקות מצד אחד ואת כל הפגיעות מצד שני ובודק מה גדול ממה. אין שום רמז כלשהו בכל הפרק לכך ששני הצדדים של המשוואה לכאורה נקבעים בצורה ערכית ולכן אין לשופטי בג"צ שום יתרון שהוא על חברי הכנסת בפסיקתם, למעשה בהתחשב בצורה שבה מתנהלים הדיונים בבג"צ (ללא דיוני הוכחות) ספק רב אם יש להם יתרון כלשהו על האדם ברחוב. באופן משעשע למדי, מי שעוקב בקפדנות אחרי הפרק מגלה שאם כבר מדברים על פעולות מתמטיות, השוואה יותר הגיונית היא דווקא לכפל ולחילוק, כשפעמים רבות המספר הנדון הוא אפס ולכן החישוב חסר משמעות.

לסיכום, אני מסכים עם המשפט האחרון של התקציר, מדובר בפרק חובה לכל מי שרוצה להבין על מה הוויכוח סביב השינויים המתוכננים במערכת המשפט. למרבה הצער, הוא (כמו כמעט כל הפרקים של הפודקסט) מאוד משכנע, רק לכיוון ההפוך בדיוק ממה שהמשתתפים בו התכוונו- אם זאת הרמה המרבית שטיעוני המתנגדים מסוגלים להגיע אליה, כנראה שבאמת אין להם שום טיעון רציני והערכתם את הציבור כבור היא השולטת.

מה מקור האובססיה שלי לשמאל?

כידוע, הכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרונה😊 וביתר רצינות - הסיבה היא פשוטה - אני רואה את עצמי חלק ממחנה שמקיא אותי. אני אדם מאוד ליברל (גם כלפי אלו שאני ממש לא תומך בעמדותיהם "החשוכות"), מחזיק בעמדות שמאל מדיני קיצוני מאוד (תומך בממשלה עולמית) ומאמין אדוק בכך שדמוקרטיה היא צורת השלטון הכי פחות גרועה (גם אם היא מעלה לשלטון אנשים שאני לא ממש אוהב).

בעוד שאני מוצא שותפים לא מעטים בשמאל לעמדות הללו, הרי הקשבה למי שמתיימרים להיות המנהיגים של המחנה - הפוליטיים, התקשורתיים והרוחניים - מלמדת אותי כי אני נסבל לכל היותר. הפתיחות לכאורה היא בתנאי משתמע ולעיתים מפורש שתצטרף אלינו ואם לא - נבטל אותך. העמדות המדיניות לא נובעות מאיזשהי אמונה אמיתית אלא מהצטרפות לעדר של השמאל במערב שמתקשה להשתחרר מהקונאליזם (אגב, בניגוד לימין שברובו המשיך הלאה). ובנושא הדמוקרטיה, אפשר לתאר את חמש השנים האחרונות כניסיון לאמץ את השיטות הקלולקות לשלטון בשטחים לתוך תחומי הקו הירוק.

המצב הזה יוצר אצלי פער משמעותי בין הדימוי העצמי שלי כשמאלן לבין האמת העצובה שכנראה אין לי יותר מקום במחנה שרוב חבריי ובני משפחתי נמצאים בו. השאלה שאני שואל את עצמי (ומטיף לה בבלוג הזה) היא לכן די ברורה - האם השמאל ילך בעקבות מנהיגיו ויהפוך את עורו כשם שקרה במפלגה הרפובליקנית בארה"ב במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת או שיתעשת ויחליף את מנהיגיו. ככל שעובר הזמן האפשרות הראשונה נראית לי לצערי יותר ויותר ריאלית.

האמריקאים השתגעו?

מאז הפעם האחרונה בה כתבתי על הנושא היה שינוי משמעותי בגישה האמריקאית - האמריקאים החליטו להפיל את נתניהו, תוך שימוש במהפכה המשפטית כתירוץ.

כמו תמיד אצל האמריקאים, קשה להבין את הגישה הזאת, מכיוון שתמיכה פומבית באופיזיציה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את המשך הרפורמה. בעוד שהלחץ מאחורי הקלעים הוא מועיל, הרי שבכל פעם בה האמריקאים התערבו פומבית (פרט למבצע קדש אז איימו במעורבות צבאית) הם השיגו את המטרה ההפוכה.

קשה מאוד, אם לנקוט בלשון עדינה, לקבל את הדאגה האמריקאית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית ככנה, בעוד שבמקביל הם מתעלמים מהאירועים בצרפת - מקרון מטיל צו חירום על מנת להעביר רפורמה כלכלית משמעותית, ללא תמיכה משמעותית בציבור ותוך מהומות אלימות בהרבה מאשר ההפגנות בישראל.

לא נראה כי התמיכה הכלכלית האמריקאית במחאה היא משמעותית, אבל הצורך של הממשל לשקר לגביה מעודד במקצת מכיוון שהוא מצביע על התנגדות פנימית בארה"ב.

צעד ענק לאוליגרכיה

אין דרך יפה להגיד את זה - החלטת הכניעה של נתניהו היא צעד ענק לקראת חיסולה הרשמי של הדמוקרטיה במדינת ישראל.

היום התברר סופית שבישראל יש מי ששווים יותר ושווים פחות, ששלטון החוק לא קיים, שהמרדה פומבית היא עניין לגאווה, שהתפרעויות נסלחות אם אתה בצד הפוליטי המתאים, שמותר לגופים ממלכתיים לנקוט יוזמה פוליטית מובהקת אם היא מתאימה לשמאל ושהממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי מתקיימת אך ורק מכיוון שצריך פסאדה של דמוקרטיה.

השמאל אמנם צעק דמוקרטיה אבל בפועל המפגינים השיגו התקדמות רבה לקראת הצעד שראשי המחנה שואפים אליה - חיסול הדמוקרטיה.

כמו לרוב הכישלונות, גם לזה יש הרבה אחראים, אבל במקרה הזה האחראי העיקרי ברור - נתניהו ועליו להסיק מסקנות ולהתפטר.

למה גישת השמאל מטופשת?

הטור של עמית סגל הזכיר לי את אחת הבעיות המרכזיות במחאה הנוכחית. נניח שהולכים על הנרטיב שהשינויים במערכת המשפט הם קדימון לכך שהדתיים ישתלטו על המדינה ושהדבר נובע מכך שהם רוב.

מהי האסטרטגיה הנכונה במקרה הזה? עד כמה שזה נשמע מדהים השאלה הזאת לא נשאלת בכלל. זה לא מקרי כמובן, אלא ממשיך קו בו השמאל בטוח שהדרך הטובה ביותר לשנות את החרדים היא השמצות על גבול האנטישמיות, שהדרך הטובה ביותר להתחבר לערבים היא להעליב אותם וכיוצא באלו.

אחרי הכל, מי שבאמת מאמין בתאוריה הזאת היה אמור לנסות ולדבר עם החרדים ולנסות לשמוט את הקרקע מתחת לשינויים, אבל במקום זאת הם מוכרזים כאויב העיקרי.

בתור מי שלא בדיוק נלהב מהשינויים המוצעים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר נדרש לתזכורת עצמית שאין להידרש לתיאוריות קונספירציה כשהנחה של טמטום היא מספיקה. אני מתקשה לדמיין מצב שיועיל יותר לדורשי השינויים במערכת המשפט מאשר התנהגות השמאל הנוכחית, בדגש על הניסיונות הפתטיים להציג את המחאה כלא קשורה לשמאל. למעשה, אפילו במקרה של התקפלות הממשלה, השמאל יוכל במקרה הטוב לקנות שנים בודדות עד שיקבל פגיעה חמורה בהרבה בכוחו.

אני מוצא את המצב הזה עצוב במיוחד מכיוון שהחלטת האסטרטגיה הזאת לא רק שלא נדונה פומבית אלא שרוב ציבור השמאל אפילו לא מודע לה. רובם המוחלט של המפגינים בטוחים באמת ובתמים שהם מגנים על הדמוקרטיה כמו שמספרים להם, האם ההפגנות באמת מסייעות לכך? אסור לשאול.

השינויים במערכת המשפט - שאלות ותשובות

האם השינויים המוצעים טובים?

השינויים המוצעים לא ממש מזיזים משהו משמעותי. הוויכוח הוא למעשה על שינוי הכיוון ממעבר של כוח לכיוון המערכת הבירוקרטית לכיוון ההפוך.

אם זה המצב למה יש מלחמה כל כך קשה?

כי המטרה שהשמאל אימץ בחמשת השנים האחרונות היא חיסול הדמוקרטיה.

אבל השמאל מפגין בעד הדמוקרטיה, הוא משקר?

זה הדבר המטורלל בסיפור, הנהגת השמאל שינתה כיוון לאנטי דמוקרטי, אבל לא טרחה לעדכן את הציבור. הציבור השמאלני ברובו משוכנע שהתקשורת המזהירה מקריסת הדמוקרטיה דוברת אמת, היא לא.

השמאל טוען שהוא מנסה להגן על הסטטוס קוו, זה נכון?

הסטטוס קוו של השנים האחרונות הוא התערבות הולכת ומקצינה של המערכת המשפטית שהגיעה כעת לניסיון השתלטות של ממש. אי אפשר להגן על סטטוס קוו במצב כזה, מכיוון שהוא פשוט לא קיים.

איך ייתכן שכל כך הרבה שמאלנים הם מטומטמים?

הם לא, או ליתר דיוק לא נראה שיש הבדל ברמת השכל לפי עמדה פוליטית. הבעיה המרכזית היא בורות, כאמור קשה למצוא שמאלנים שמעודכנים במתרחש.

אז אם השמאל יגלה את המציאות, הוא יתמוך בממשלה?

סביר להניח שלא, יש מספיק סיבות להתנגד לממשלה.

רגע, אז השמאל אשם בכל?

רחוק מאוד מכך, אפשר בקלות לבקר את הממשלה. למשל, למה היא מתעקשת על שינויים חסרי תועלת.

הממשלה לא מאיימת על הדמוקרטיה?

לא בטווח המיידי לפחות וגם אם חושבים שלטווח הארוך היא כן, קשה לדמיין מעשה מטופש יותר מאשר לשכנע את כל התומכים שלה שאתה מפיץ שקרים.

מתווה הנשיא - חצי דמוקרטיה

אני מסכים עם מטה המאבק נגד הרפורמה בהגדרה שלו את מתווה הנשיא ככזה שהופך את ישראל לחצי דמוקרטיה - ההבדל "הפעוט" הוא שבעוד הם זועמים על הסעיפים הדמוקרטיים במתווה ודורשים בתוקף אוליגרכיה מלאה, הרי אני לא מרוצה מהסעיפים האנטי דמוקרטיים של המתווה:

עקרונות א' וג' - מדובר בכפייה, הר כגיגית, באופן שבו הנשיא מכתיב לעם כולו את העמדה שלו ככזה ראה וקדש. כמעט למותר לציין שהסעיפים סותרים חזיתית אחד את השני.

כינון 6 - סעיף קריטי אבל לא נדון בכלל וכנראה לא במקרה מכיוון ששני הצדדים לא מעלים על דעתם את ביטול מצב החירום.

כינון 8 - הסעיף מאפשר לבית המשפט לרוקן את חוק היסוד מתוכנו (כפי שנעשה לחוק יסוד הלאום) בלי שום יכולת פרקטית של הכנסת לפעול, מכיוון שבית המשפט רשאי להחליט על ריקון החוק ממשמעות באופן מיידי, ואילו הכנסת תיאלץ לחכות חודשים.

כינון 9 - הסעיף הזה נשמע טוב אבל באופן "מפתיע" לא חל רטורקטיבית על שני חוקי היסוד של 1992 שהתקבלו במצב בו הכנסת התפזרה למעשה. בנוסף, המצב בו החוקים הללו התקבלו (בזמן שדנים על תאריך הפיזור של הכנסת) מבהירים כמה הסעיף חסר תועלת לחלוטין.

כינון 11 - משמעות הסעיף הזה היא שהפרשנות הבלתי סבירה בעליל, של בית המשפט לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, לא תוכל להתבטל אלא ברוב של שני שליש מהכנסת. גרוע מכך, בית המשפט יהיה רשאי להמשיך ולפרשן את חוקי היסוד שכבר התקבלו כראות עיניו, תוך שותפות מזערית של הכנסת.

ביקורת שיפוטית 3 - מכיוון שנשיא בית המשפט העליון קובע את ההרכב, אפשר לנסח את הסעיף בצורה מדויקת יותר: "ידרש חצי פחות אחד מהשופטים בבית המשפט העליון בשביל לפסול חוק, נשיא בית המשפט יקבל ייצוג של שליש מהקולות".

ביקורת שיפוטית 6 - ראו כינון 11 לעיל.

בחירת שופטים 2 - יש הוראות כיום, השופטים מתעלמים מהן לחלוטין תוך עבירה בוטה על החוק ועידוד שכפול עצמי.

בחירת שופטים 4 ו-6 - סתירה בוטה בין הסעיפים.

בחירת שופטים 8 - מתן ייצוג יתר לקבוצה קטנה (עורכי הדין).

בחירת שופטים 9 - ראו בחירת שופטים 2.

בחירת שופטים 10 - פירוש הסעיף הוא מתן חסינות מלאה לנשיא בית המשפט העליון מפני כל העמדה לדין בתקופת כהונתו ולא חשוב מה הפשע בו הוא מואשם.

עיגון זכויות יסוד 1 - סתירה ברורה לכינון 11 וביקורת שיפוטית 6, או שמעוגן או שלא.

סבירות 1 ו-2 - ההוראות הללו מזכירות מאוד את המצב לגבי הודאה במשפט הישראלי ובהתאם לכך יש לפרשן - בית המשפט ייאלץ לתת קצת יותר נימוקים אבל מכל בחינה מעשית לא יהיה שינוי, והוא יוכל לפסול החלטות ממשלה ושרים לפי שיקול דעתו המוחלט, בלי שום אפשרות ערעור.

הייעוץ המשפטי לממשלה 1ג -  הסעיף לא לגמרי ברור אבל די מובן שהיועץ המשפטי לממשלה הוא למעשה הגורם היחיד שיכול להדיח יועץ משפטי של השר מכיוון שברצותו יוכל לפזר את הוועדה.

הייעוץ המשפטי לממשלה 2 - במילים אחרות, היועץ המשפטי לממשלה יכול לחסום כל החלטת ממשלה ללא נימוק.

הייעוץ המשפטי לממשלה 5 - כנראה הסעיף היחידי בכל המתווה שאכן מקל קצת על המצב.

הוראות מעבר ותוקף 2 - סתירה עצמית וכן סתירה לעיגון זכויות יסוד 1, לכינון 11 ולביקורת שיפוטית 6. ולכן סעיף חסר משמעות כלשהי.

היתרון העיקרי במתווה הוא הבהרה מי אמור להיות הדיקטטור לפי השאיפות של השמאל - נשיא בית המשפט העליון שיקבל פטור מוחלט מציות לחוק וכן יכולת כמעט בלעדית לאיין את בחירות העם.