מלחמה עם לבנון? ראש השב״כ פותח בחקירה ארוכת טווח ואין לו זמן לזוטות

לוח הזמנים של האירועים לגבי החקירה של השב״כ על בכירים במשרד לביטחון לאומי (לפי עמית סגל ווויקפדיה):

1.9 היועמ״שית טוענת שבן גביר מתערב בעבודת המשטרה

5.9 פגישה בין ראש השב״כ והיועמ״שית, שבה בר אומר  לה שבן גביר התערב בעבודת המשטרה בתשעה באב בהר הבית

10.9 עוזרי היועמשית מבקשים מהשבכ עוד פרטים

12.9 השב״כ בודק ומתברר שלא  כצעקתה. בן גביר לא התערב ונכח בהר כמו קודמיו

15.9 בכיר בשב״כ כותב שלמרות שאין שום פעילות חריגה בתשעה באב מצד השר - בכל זאת הפעולות בהר מוכיחות (איך, בעצם?) שדירקטיבת השר ״מחלחלת״ למשטרה.

17-18.9 - מתקפת הביפרים

19.9 - נפתח מבצע חיצי הצפון

26.9 - ראש השב״כ שולח לכל ראשי האגפים הודעה המפלילה את המשטרה

27.9 - חיסול נסראללה

יש לציין שהמכתב נשלח באמצע תקופת פעילות היסטרית של השב״כ עם ניסיונות בלתי פוסקים לבצע פיגועים, ניסיונות להבעיר את יהודה ושומרון, מאמץ לגניבת סודות מבצע הביפרים, ניסיונות חיסול של הצמרת המדינית. השב״כ כולו בפעילות שיא קיצונית. אפילו החטיבה היהודית, הייתה עסוקה בטירוף מכיוון שישראל ביצעה הטעיה אסטרטגית ביום של הדיון אצל ראש השב״כ וניסתה להרדים את חיזבאללה לגבי הפסקת אש, מכיוון שהדבר האחרון שצריך זה איזשהו מופרע יהודי שידליף את האירוע. היחידי ככל הנראה שלא עסוק בהשלכות המבצע בלבנון הוא ראש השב"כ והוא מחליט לעסוק בו בזמן שברור מלוח הזמנים לעיל שאיננו דחוף כלל ועיקר. זה מסריח עד לב השמיים מניסיון לקנות ביטוח לאחר הביזוי הפומבי של השב"כ בעקבות השוואתו להצלחת המוסד במבצע הביפרים. ובלשון בני אדם, השב"כ החליט שפסיקת בג"צ בנושא לא מזיזה לו שהתירה לעוצמה יהודית לרוץ כבר כמה פעמים כנגד עתירות שטענו בדיוק את טענת החקירה והסתמכה על חקירות שב"כ קודמות.

למה הפלת נתניהו לא תביא לסיום המלחמה?

הלהיטות לראות את ממשלת נתניהו מופלת היא מובנת בדמוקרטיה, וישראלים רבים שותפים לרגש זה. עם זאת, ההנחה הגלובלית הנפוצה שזה יגרום אוטומטית או אפילו יגביר את האפשרות לסיום המלחמה היא אי הבנה בסיסית, החושפת חוסר הבנה של הפוליטיקה הפנימית הישראלית.

הדיון הפנימי הישראלי מתמקד בתעדוף שחרור חטופים או השמדת חמאס - שתי מטרות שאינן סותרות זו את זו בעיני הרוב - ולא בסיום המלחמה לחלוטין. כאשר כ-80% מהציבור תומכים בשתי המטרות, המלחמה כנראה תימשך ללא קשר למי שיוביל את הממשלה.

נקודות נוספות:

1. קולות יהודיים נגד המלחמה וקולות ערביים בעד המלחמה נפוצים הרבה פחות מהעמדה המרכזית. בנוסף, המפלגות הערביות, המייצגות בעיקר סנטימנט אנטי-מלחמתי, אינן צפויות להצטרף לכל קואליציה ממשלתית בשל סנטימנט זה, מה שמבסס את הסבירות למלחמה מתמשכת.

2. ההיסטוריה מלמדת שממשלה שמאלנית תהיה אפילו פחות סבירה להסלים, במיוחד במצב מלחמה.

3. השינוי האחרון בממשל האמריקני, ושינוי מדיניות החוץ שלו, כולל הצעה לתוכנית העברה שלה עזתים, אשר פופולרית בישראל, גם היא מקטינה את הסבירות להפחתת המלחמה.

4. מעטים מאוד ישראלים מאמינים באמת שהאיום מאיראן ושליחיה אינו גבוה עוד (אף על פי שהוא פחת).

5. לחץ חיצוני להרגעת המצב רק מקטין את הסבירות להתרחשותו, בשל מה שנתפס כמניעים נסתרים, וגם מניע את אויבי ישראל, הרואים בכך הזדמנות לנצח את ישראל בשל מה שהם תופסים כבגידה של בעלי בריתה.

למה ישראל מתקרבת למשבר חוקתי?

התשובה לשאלה הזאת לא מסובכת - מכיוון שהכנסת חלשה מדי. לבעיה הזאת יש גם מקור ברור - האופיזיציה הנוכחית שסירבה במשך יותר מ-20 שנים להציג אלטרנטיבה ועשתה הכל בשביל להחליש את הכנסת. גרוע מכך, האלטרנטיבה שהיא מציגה מאז הבחירות הקודמות היא אוליגרכיה וכשהייתה הממשלה הקודמת אף פעלה נמרצות לדכא את הכנסת בכל הכוח (בגיבוי של בג״צ והבירוקרטיה).

אבל התשובה הזאת לא מספרת את כל הסיפור - איך הגענו בכלל למצב בו אוליגרכיה היא אופציה? התשובה היא חוסר הפעילות של הקואליציה ובראשה נתניהו. נתניהו נתן יותר ויותר כוח לבירוקרטיה בשל חוסר האמון (המוצדק בחלקו) שלו בחבריו לפוליטיקה. התוצאה היא חוסר פיקוח על הבירוקרטיה שהתרגלה לחוסר פיקוח ולבוז (שגובה על ידי התקשורת) כלפי הפוליטיקאים. מכיוון שעברו על החוק, העניין הפך להרגל שהם מתקשים להשתחרר ממנו. 

החלק המטורלל ביותר בסיפור הוא כנראה שרעיון האוליגרכיה לא זוכה לפופולריות בכלל, כולל אצל תומכי האופיזיציה שחושבים שהם מגנים על הדמוקרטיה. כך שאם מישהו מראשי האופיזיציה סבור שהוא יכול להקים אוליגרכיה, הוא חי בלה לה לנד ולכן הצלחה במאבק תהיה ניצחון פירוס מבחינתו. למרבה הצער, ההיגיון הזה לא משחק שום תפקיד, מכיוון שאנשים מקשיבים רק לעצמם והאמת הזאת תתגלה מאוחר מדי.

המצב חמור, בין השאר כי ריסוק הרמות העליונות של הבירוקרטיה, כפי שנראה לקואליציה כהכרחי מזיק למדינה לא מעט. העובדה שהאנשים הללו מאמינים בכנות באוליגרכיה לא הופך אותם למטומטמים וסילוקם (ואין אפשרות מעשית אחרת לשינוי המצב) יביא במקרה הטוב לתת תפקוד במערכת שתפקודה גרוע גם כך.

מה הפתרון? לי אין מושג.

איפה אנחנו נמצאים מבחינת הדמוקרטיה

הפוסט הזה הוא למעשה פוסט המשך לפוסט ״תרומת הליכוד להתדרדרות השמאל להתנגדות לדמוקרטיה״ מימיה הראשונים של ממשלת בנט-לפיד.

את הממשלה הנ״ל אפשר לסכם בקצרה מאוד כניסיון משמעותי, הגדול ביותר מאז ימי בן גוריון, להפוך את ישראל לאוליגרכיה - למרבה המזל הניסיון הזה כשל. ההמשך בזמן המחאה נגד הרפורמה היה דומה, ניסיון להשתמש בהפיכה צבאית למחצה בשביל למנוע מהממשלה להפוך את ישראל לדמוקרטית יותר. הכישלון העצום ב-7 באוקטובר, עצר לזמן מה את ההתפתחות הזאת אולם נראה שלאחרונה הוא חזר.

לכאורה, הכל טוב, מדינת ישראל הופכת לדמוקרטית יותר, במחיר של המון צעקות של אנשים שברובם המכריע אכן חוששים לעתיד הדמוקרטיה. הבעיה ״הקטנה״ היא שהתהליך ההפוך הוא לא פחות מסוכן. יש סיבה למה יש לבירוקרטיה חשיבות כל כך גדולה במדינה המודרנית, המצב שבו הממשלה מתערבת בצורה דקדקנית בכל דבר איננו ניתן לתחזוקה. גרוע מכך, ממשלה חזקה מדי יכולה להפוך את המדינה ללא דמוקרטית. אני לא רואה בכך סכנה מיידית מכיוון שנתניהו הוא דמוקרט (אולי הדבר החיובי היחידי שיש לי להגיד עליו), אבל שלטונו יסתיים בקרוב וקשה לי למצוא פוליטיקאי אחר בעל נטייה דומה.

מלחמה זה חרא, כניעה לחמאס היא גרועה אפילו יותר

אני נגעל לחלוטין מאותם אנשים שדורשים ברצינות מישראל לקבל את המצב הנורא של חטיפת אזרחיה, להעניק לחמאס חופש פעולה מוחלט לתקוף כרצונו, ואף לממן את ההתעצמות הצבאית שתשמש באופן בלתי נמנע לביצוע מתקפות הרסניות יותר נגד ישראל בעתיד. העובדה שדרישות כאלה מהוות כעת את התגובה הסטנדרטית של הקהילה הבינלאומית כלפי ישראל היא לא רק מזעזעת; היא הפכה לנורמה חדשה ומטרידה.

ציפייה מעוותת זו, העטופה במעטה שקרי של דאגה לפלסטינים חפים מפשע, למעשה משליכה את אותם פלסטינים לעתיד של עבדות תחת הדיקטטורה הצבאית האכזרית של חמאס, עתיד שבו הם נועדו להפוך לבשר תותחים בסבב הלחימה הבא.

אני קורא לאותם אנשים לנסות לפחות להציג תדמית של דאגה אמיתית בהצהרותיהם העתידיות.

לצערי, דאגה אמיתית לפלסטינים היא נדירה ביותר; הרוב המכריע מונע על ידי רצון שטנה להשמדת יהודים (או לכל הפחות אדיש לשאיפתו של חמאס להשיג זאת באמצעות דרישותיהם), והם מנצלים את מצבם של הפלסטינים כדי ללחוץ על ישראל להיכנע לחמאס.

מימון זר - עצירת USAID כסמן לצורך בשינוי מדיניות

אם המשך פעילותו של הארגון תלוי במימון מ- USAID, עד כדי כך שאובדן מימון זה יהיה קטסטרופלי, אז הוא לא באמת NGO עצמאי. שימוש בארגוני פרוקסי הוא תמיד בעייתי. זה מלבה תיאוריות קונספירציה, יוצר חורים שחורים פיננסיים, יכול להוביל לניגודי עניינים (כמו ארה"ב שמממנת גם את ישראל וגם את חמאס), ובדרך כלל מסבך עניינים. ההגנה היחידה היא שכולם עושים את זה, מה שאולי נכון, אבל זו מציאות עצובה. אפילו אם המטרות של הארגון נאצלות, כמו מיגור איידס, עבודה בדרכים לא /קופות כאלה היא לא פרודוקטיבית, ובסופו של דבר פוגעת במטרות עצמן ששואפים לתמוך בהן.

אם המטרה של היא לסייע למדינות זרות, צריך לעשות זאת בגלוי ובשקיפות. המימון צריך להיות ישיר, עם ייחוס ברור, ולא מועבר דרך רשתות אפלות. זה חל לא רק על ארגונים לא ממשלתיים, אלא גם על חברות פסאודו-מסחריות, בין אם הן מושפעות מממשלות (כמו בסין) או נהנות מחסות של בעלי הכוח (כמו ברוסיה). זה מאפשר פיקוח וחשבונאות תקינים, ומונע מראית עין של מטרות נסתרות.

בישראל, אנחנו סובלים מאוד מחוסר שקיפות זה. גורמים שונים כמו ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה וסין מתערבים בעניינינו הפנימיים באמצעות מנגנוני מימון מעורפלים אלה, ולעתים קרובות תמכו בארגונים הפועלים באופן פעיל נגד האינטרסים של ישראל. כל גורם משתמש בשיטות שונות כדי להפעיל השפעה, אך התוצאות דומות: חתירה תחת הריבונות הישראלית ויצירת חוסר אמון, הן מבית והן בזירה הבינלאומית. זה נכון בין אם הנושא הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין אם עניינים פנימיים ישראליים (והמצב דומה עבור הפלסטינים). באופן אירוני, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, השפעה חיצונית זו משיגה לעתים קרובות את ההפך מכוונותיה המוצהרות, בכך שהיא הופכת את השלום לפחות סביר, לא יותר.

נקודות נוספות:

1. ההשפעה בפועל של השפעה חיצונית על ישראל היא נושא לוויכוח פנימי סוער, ולכן לא אכנס לזה כאן (יש מספיק רשומות אחרות בבלוג הזה בעניין). זוהי סוגיה מורכבת עם טיעונים תקפים משני הצדדים, ובסופו של דבר תלוי בישראל להחליט כיצד לנווט באתגר זה.

2. אני מבין שרבים מאמינים שעצירת סיוע לא שקוף תגרום נזק רב יותר מתועלת. החשש הוא שניתוק המימון עלול לערער את יציבות האזור או להעצים גורמים בעייתיים עוד יותר. עם זאת, אני חושב שכדאי לשקול מחדש עמדה זו, לכל הפחות. התגובות לסוג זה של התערבות רק החמירו עם הזמן, כאשר גורמים חיצוניים נעשים חצופים יותר בניסיונותיהם להשפיע על חברות לא מפותחות ועל הפוליטיקה שלהן.

3. אמנם אני לא מסכים להפסקה מוחלטת ומוחלטת של המימון על ידי USAID, אבל ברור שללא התערבות משמעותית כלשהי, שום דבר לא ישתנה. אנחנו (כולל ישראל, שגרועה עוד יותר בנושא הזה) צריכים למצוא דרכים להגביר את השקיפות והאחריות, ולהבטיח שסיוע חוץ ישמש לתמיכה במטרות המיועדות להם, לא לחתור תחתן. זה עשוי לכלול תקנות מחמירות יותר, פיקוח רב יותר, או אפילו מעבר לצורות ישירות יותר של סיוע. הסטטוס קוו בבירור אינו בר קיימא, ומדינות אחרות צריכות להכיר בכך במקום רק להתלונן על כך.

השתקפות מעוותת - כיצד אנטישמיות מזינה את האנטי-ישראליות

אנטישמיות היא ייחודית בין דעות קדומות. היא כוללת לעתים קרובות את האמונה המעוותת שיהודים הם לא רק שונים, אלא עליונים בשל התחכום והרוע לכאורה שלהם. אמונה זו בכוח יהודי, המושרשת בפנטזיה ובסטריאוטיפים מזיקים, היא סיבה מרכזית להתמדתה של האנטישמיות. אנשים רואים ביהודים כמי שמשיגים ביעילות את מטרותיהם (שלעתים קרובות מדומיינות), וההצלחה הנתפסת הזו מזינה טינה ושנאה. זהו היגיון מעוות שבו הצלחה, אפילו כשהיא מדוימנת, הופכת להצדקה לדעות קדומות.

תופעה זו של ייחוס כוח ושליטה יהודיים מדומיינים ממשיכה להזין את הסנטימנט האנטי-ישראלי כיום. כך שאף על פי שלא כל ביקורת על ישראל נובעת מכך, חלק משמעותי מדי דווקא כן.

אנו רואים זאת כאשר עליונות לבנים וקיצונים אסלאמיים מאשימים את ישראל בטיפוח חלומות על שליטה עולמית, תוך שהם משליכים עליה את תשוקותיהם שלהם לכוח גלובלי. באופן דומה, לאומנים מגנים את ישראל על חוסר אנושיות לכאורה, בצורה המשקפת את שאיפותיהם שלהם למשטרים מדכאים. ואלה האובססיביים לשליטה במידע טוענים כי ישראל מתמרנת את התקשורת הבינלאומית, וחושפים את חרדותיהם שלהם לגבי השפעת התקשורת. בעיקרו של דבר, קבוצות אלו, ורבות אחרות. רואות בישראל השתקפות מעוותת של שאיפותיהן ופחדים שלהן, תוך שימוש בהאשמות נגד ישראל כדי להסוות את תשוקותיהן הבעייתיות.

באופן אירוני, דינמיקה זו מובילה לשותפים מוזרים. קבוצות שבדרך כלל מסוכסכות מוצאות מכנה משותף בביקורתן על ישראל. אלה הדוגלים בזכויות אדם, למשל, משחררים לחץ לא מידתי על ישראל, מתוך הנחה שיהודים תמיד "יסתדרו" ללא קשר למכשולים. ליברלים, באופן דומה, דורשים מישראל להעניק הגנות חופש ביטוי חסרות תקדים לאויביה, תוך פעולה תחת אותה הנחה של חוסן יהודי אינסופי. והרשימה עוד ארוכה. נראה שהכוח והחוסן הנתפסים של יהודים, גם כאשר זהו סטריאוטיפ מזיק, הופכים לתירוץ נוח להחזיק אותם בסטנדרט שונה, ולעתים קרובות בלתי אפשרי.

הדחת היועצת המשפטית לממשלה

הייתה צריכה להתרחש שבועיים לאחר מינויה. לאור תמיכתה הנלהבת בהפרת החוקים הסיטונאית (שהמשיכה את ההתנהגות הביזיונית של קודמה בתפקיד) של הממשלה הקודמת. לא ברור לי למה הממשלה הנוכחית לא פיטרה אותה עם כינוסה, אבל אני לא מופתע מהגישה של היועה״שית שעמדתה הייתה ברורה מהיום הראשון, העם לא חשוב כלל, אם היא לא תומכת בממשלה ולכן הממשלה היא בלתי חוקית. לפי דעת של היועהמ״שית תפקידה (בסיוע הכפופים לה) היא לנהל את המדינה למרות הכישלון העממי הנורא, עד לחזרה של הממשלה הלגיטימית. אם היה איזשהו מקרה שבו החוק היווה שיקול, ולו הקטן ביותר, בעמדתה של היועהמ״שית כלפי מדיניות מי משתי הממשלות, אני כנראה פספסתי אותו - למעשה הרושם הוא שהיועה״משית נהנית מהמאמץ האינטליקטואלי להמציא את התירוצים הדלוחים ביותר ככסות ״חוקית״ לעמדה שנקבעה בהתאם לזהות הממשלה וללא שום קשר שהוא לעמדה.

אילו היה ביועהמ״שית שמץ של בושה, היא הייתה מתביישת לשמש בתפקיד תחת ממשלה שהיא רואה בה בלתי לגיטימית עד כדי ניסיונות נואשים, תוך חיסול שלטון החוק באופן הפומבי ביותר ומתפטרת. למרבה הצער, היא כנראה מאמינה בכוחותיה העליונים, וביכולתה לשנות את שיטת הממשל בישראל מדמוקרטיה לאוליגרכיה בכוחות עצמה.

אני מכיר אנשים שסבורים כי היועהמ״שית היא מגינת הדמוקרטיה ושלטון החוק. צר לי, היא מזיקה להם. כאשר הציבור רואה שההחלטה המשפטית תלויה אך ורק בעמדה האישית של אדם אחד, הוא בז למי שמתיימר להציג אותה כאויבקטיבית ואם אתה חושבים שהתגובה הנפוצה היא אחרת, יש לי חדשות רעות - אתם נמצאים בתיבת תהודה. הניסיון הנושא לשנות את הממשלה תוך שבירת כל החוקים, ניסיון לארגן הפיכה צבאית למחצה, ריקונן המוחלט של החלטות הממשלה ממשמעות בשל התנגדות אוטומטית ללא שום סיבה היא פגיעה אנושה בשלטון החוק. גם התירוץ שהממשלה רוצה למנות יועהמ״ש נאמן ללא דופי הוא די מביך כשמדובר בתמיכה במי שמוכיחה נאמנות אין קץ לממשלה שמינתה אותה, עד כדי עבירות חמורות על החוק בניסיון להחזיר אותה לשלטון.

צביעות בינלאומית: תמיכה בחמאס והתעלמות מזכויות אדם

עובדה שאני צריך לשכנע כל כך הרבה אנשים שפלסטינים אינם נחותים היא מההיבטים האבסורדיים ביותר של מה שאני עושה כאן. בניגוד לאמונה הרווחת, הבעיה היא עם זרים ולא עם ישראלים, מלבד כמה אנשי שמאל קיצוניים.

יש יותר מדי אנשים שחושבים באמת שהעובדה שהפלסטינים פתחו במלחמת השמדה אינה רלוונטית. באופן דומה, הם מתחייבים להמשיך לנסות עד שיצליחו. אין ניסיון לשכנע אף אחד שזה לא אפשרי, וניסיון או איום לבצע רצח עם נתפס כלא רלוונטי לחלוטין.

אנשים רבים מאמינים שתמיכה בחמאס, משטר תיאוקרטי קטלני, על ידי מתן כספים, אספקה, מתן אפשרות לגיוס, הדהוד תעמולה ואמצעים אחרים היא מטרת זכויות אדם ראויה להערצה. ארגוני זכויות אדם לכאורה מקדמים באופן פעיל את האפרטהייד נגד פלסטינים שחורים. מדינות מערביות, שלעתים קרובות איימו לנתק את קשריהן עם דיקטטורות בגין הפרות זכויות אדם, שמחות לתמוך באחת שמפלה אנשים על סמך כמעט כל דבר, יתר על כן, הן דורשות שישראל לא רק תתמוך בה אלא גם תיכנע לה.

נקודות נוספות:

1. ישנם כמה אנשים מטורפים שאינם תופעה אופיינית, אך חברים מסוימים בימין הקיצוני של ישראל מראים שאפשר לאמץ רצח עם בלי לבצע דה-הומניזציה של אחרים.

2. ההגנה הסטנדרטית היא שהקהילה הבינלאומית מתנגדת לחמאס משום שהיא רואה את האידיאולוגיה שלה כתועבה. למרבה הצער, זה לא רלוונטי; מה שחשוב זה התנהגות, לא נקודת מבט תיאורטית.

3. עוד לפני המלחמה הנוכחית, מגמה זו הלכה והתבהרה, ותוכניתו של טראמפ הפכה אותו לבלתי ניתן להכחשה. רוב העולם הבינלאומי מוצא שבלתי נסבל להתנגד לסמכות המלאה של חמאס, מה שיוביל להפלת הדיקטטורה של חמאס.

4. אין זה מפתיע שנקודת מבט זו אומצה רק על ידי השמאל הקיצוני של ישראל. אנשים אלה אימצו את נקודת המבט של גורמים חיצוניים, אך גורמים חיצוניים מכבדים אותם מאוד משום שהם מאמינים שזו נקודת מבט תקפה, וזה לא נכון.

5. בניגוד להנחה הרווחת, פלסטינים אינם טיפשים, והם בדרך כלל רואים ברעיון הזה תוצר של אידיוטים שימושיים.

טראמפ, זלנסקי והצביעות של המערב

פחות מחודש לאחר הפלישה הרוסית הנרחבת לאוקראינה, כתבתי בפוסט מצדה, תל-חי וגטו ורשה את דעתי על הטמטום של הפלישה ומאז לא שיניתי את דעתי לגבי המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

עם זאת, אני עדיין מאמין שתגובת התקשורת הזרה למסיבת העיתונאים הנוראית של טראמפ-זלנסקי הייתה חושפנית. אותם אנשים שביקרו באופן עקבי את ממשל ביידן על כך שלא נטש את ישראל, בת ברית קרובה של ארצות הברית, עכשיו מביעים חוסר אמון כאשר טראמפ עושה את אותו הדבר בנוגע לאוקראינה. תגובה זו חושפת את טבעה האמיתי של ישראל כמדינה שאינה שייכת למערב בשל היעדר שורשים נוצריים. תובנה זו נתמכת עוד יותר על ידי התגובה על פעולות לבנון. אני מודע לכל ההאשמות: ישראל פוגעת באזרחים (כמו שאוקראינה עושה גם כן; זהו המחיר המלוכלך של סכסוך); אומרים שלישראל אין רצון לשלום (למרות שדרישות אוקראינה נחשבות נפלאות); ויש לתמוך בהנהגה הפלסטינית (הדיקטטורה של חמאס גורמת לפוטין להיראות פלורליסטי לעומת זאת). אז סליחה, אנא נסו למצוא תירוצים טובים יותר, הנוכחיים הם בדיחה.