האזנתי אתמול לאחד ביום: ישראל במלחמה: קרן מרציאנו על הכספים הקואליציוניים. אתחיל מהצד החיובי - בפעם הראשונה שמעתי את מרצאינו מתייחסת (ברצינות) לביקורת על עמדתה. הצד הפחות חיובי הוא איך - למעשה היא השתמשה בשני טיעונים:
* פנייה אל הסמכות ודחייה של ערעור על דבריה ודברי גורמים באגף התקציבים. כמעט למותר לציין שהטיעון הזה כשל לוגי.
* טענה לחשיבות סמלית של קבלת ההצעות שלה. איכשהו, השאלה מה קבלת ההצעות אמורה לסמל בעיני אחרים (למשל כניעה) לא עלתה על דעתה בכלל, והיא ביטאה את העלבון הצורב שלה מכך שהעניין הועלה בכלל. עם זאת יחסית למקרי עבר מדובר בהתקדמות רצינית מכיוון שלא הוכחש חוסר הקשר בין היחס התקשורתי לבין היחס הממשי.
לא למותר לציין שלמרות הדגש הרב על דוגמה אישית שהיא נתנה בפרק, לא עלתה בכלל האפשרות לקרוא לעיתונות לתת דוגמה אישית - למשל לוותר על התשלום על המודעות של הפרסום המנדטורי שקשור לשיקום עוטף עזה.
למרות הכל, אני יצאתי אופטימי בנושא, אי אפשר היה להעלות על הדעת לפני חודשיים בכלל שיחה כזאת אלא היה אפשר לצפות למשהו דומה יותר למה שהיה בנושא סמכויות היועץ המשפטי בפודקסט הזה.
