מלכודת הפטרנליזם בתנועה הפוסט-קולוניאלית

יותר מדי מבקרים מדומים של ישראל מגדירים את עמדתם כפוסט-קולוניאלית וכדחייה של הקולוניאליזם, אך בפועל היא חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרגלים קולוניאליים בלבוש חדש. במקום להכיר בפלסטינים כבני אדם בעלי זהות ועצמאות מחשבתית וסוכנות משלהם, היא מדברת בשמם, מרדדת את המורכבות שלהם, והופכת אותם לאובייקטים בסיפור מוסרי של מישהו אחר. משום כך יש לזה חשיבות בדיונים המערביים על הפלסטינים. הסוגיה אינה רק הטיה פוליטית, אלא גם השאלה למי יש את הזכות להגדיר את הזהות הפלסטינית ואת משמעות חייהם.

אדוארד סעיד ביקר דפוס זה ב"אוריינטליזם", שבו מנותח המצב בו המזרח מפורש דרך הנחות יסוד מערביות במקום להיות מובן בזכות עצמו. הבעיה אינה רק עוינות גלויה, אלא גם צורה רכה יותר של גזענות הבנויה על הנחות מתנשאות, ציפיות נמוכות, והאמונה כי גורמים חיצוניים צריכים לנהל או לתקן אחרים. הקולוניאליזם האירופי פעל בצורה דומה מאוד, ולעיתים קרובות היה גם אנטישמי באופן עמוק.

משום כך, הצגת הפלסטינים כקורבנות נצחיים אינה מהווה ניתוק נקי מהחשיבה הקולוניאלית. היא נשענת לעיתים מזומנות על אותו פטרנליזם, על אותו דחף לדבר בשם אחרים, ועל אותה הנחה שזרים יודעים טוב יותר מהאנשים עצמם. הציניות והאירוניה הן שכישראלי, אני עדיין מסכים עם הביקורת הזו, אף על פי שסעיד ראה במדינה היהודית חלק מהבעיה.

ערוץ 12 שוב מתגייס להגן על הדייפסטייט

רק לעתים נדירות אני מתעצבן על ניסיונות לשקיפות, הפעם אחד ביום: שיטת הג׳ובים של הליכוד הביאו אותי לחרוג ממנהגי. הבעיה עם הפרק איננה עם הטענות לגבי הממשלה הנוכחית, אלא עם הניסיון הנואש להציג את הליכוד כמקור הבעיה ואת ביטול הדמוקרטיה בפועל, באמצעות מתן מינוי הנשלט על ידי הפקידות הקיימת (גם אם זה מנוסח בצורה יותר מנומסת), כפתרון הטוב ביותר. הבעיה החמורה ביותר היא הניסיון להציג את פתיחת 6 החקירות בלבד בממשלה הקודמת כהדגמה לניקיון כפיים, למעשה כפי שכתבתי בזמנו, לא רק שיחסית לזמן הכהונה מדובר ביותר חקירות מאשר בממשלה הנוכחית, אלא שמדובר בהדגמה רק כמה הטענות על שומרי הסף הן מגוחכות.

למעשה הממשלה הקודמת מילאה את הרמות העליונות של המגזר הציבורי במינויים פוליטיים בוטים ביותר (היועהמ״שית היא הדוגמה המוכרת ביותר) בתמיכה נלהבת של מי שמתיימרים להיות שומרי הסף, רשימת המינויים שלה גם מדגימה את הגיחוך בטענה שהבעיה היא בפריימריס, כך למשל חברות בועידת מר״צ הפכה להמלצה הטובה ביותר למינוי במשרד להגנת הסביבה ואילו חברות במרכז העבודה הפכה לדרישה היחידה עבור משרד התחבורה.

זאת לא הפעם הראשונה בה אחד ביום נזעק להגן על המיתוס של שומרי הסף ולא נותן לעובדות לבלבל אותו. לפי הפרק הזה, מי שהוא תומך ליכוד הוא בהגדרה לא מוכשר ואסור באיסור חמור למנותו ואם הציבור בחר בטעות בממשלה בראשותו (אגב, העדרותן של המפלגות האחרות בקואליציה בולטת) יש למנוע ממנה למשול, מכיוון שהעם טעה ולצערו של הערוץ אי אפשר להחליף אותו. לי יש רק שאלה - עם עמדה כזאת, למה בכלל צריך בחירות לדעת אנשי הערוץ?

תרבות פוליטית ועיצוב המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני - חלק ב

 נקודות נוספות

1. הבדלים אלו אינם מוחלטים, ואף חברה אינה אחידה. ישנם ישראלים הדוחים ביקורת עצמית ופלסטינים המותחים ביקורת עצמית נוקבת, אך הדפוס הרחב עדיין חזק מספיק כדי להיות משמעותי.

2. אותו אירוע מתפרש לעתים קרובות באופן שונה בתכלית על ידי כל צד. צד אחד עשוי לראות בו כישלון המחייב התבוננות פנימית, בעוד שהצד השני רואה בו אישור לסיפור רחב יותר של דיכוי והתנגדות.

3. הבדל זה בפרשנות מעצב גם את מה שכל צד מצפה מהקהילה הבין-לאומית. תרבויות המבקרות את עצמן נוטות לצפות לבחינה מדוקדקת ולתמיכה מותנית, בעוד שתרבויות המסטות את האשמה נוטות לצפות לאמפתיה ולהפעלת לחץ על הצד השני.

4. לדעתי, שתי הנטייות עלולות להיות מזיקות. הסטת האשמה הפלסטינית עלולה להחליש את מתן הדין וחשבון, בעוד שהביקורת העצמית הישראלית עלולה להידרדר לספק עצמי ולחשדנות רפלקסיבית כלפי הישגיו של האדם עצמו.

5. הסוגיה אינה רטורית בלבד. תרבות פוליטית המסבירה כישלונות בעיקר באמצעות כוחות חיצוניים מתקשה יותר להודות בטעויות ולתקן כיוון, בעוד שתרבות של ביקורת עצמית מתמדת עלולה להקשות על הגנה על הישגים לגיטימיים.

6. ביקורת עצמית נתפסת לעתים קרובות כמעלה אוניברסלית מכיוון שהתרבות הפוליטית המערבית נוטה לקשר אותה עם יושר, בגרות ורצינות מוסרית. אולם סטנדרט זה אינו ניטרלי מבחינה תרבותית.

7. מצב זה עלול להפוך למטעה ביותר. הוא מאפשר לצופים חיצוניים לשמור על דימוי מוסרי מחמיא של עצמם תוך הימנעות מהמשימה הקשה יותר של חלוקת אחריות בצורה הוגנת.

8. האירוניה הגדולה ביותר היא שהתנהגות זו מוגנת לעתים קרובות כאזהרה מפני ניכוס תרבותי. יחד עם זאת, בפועל היא עלולה להפוך לצורה מטרידה יותר של ניכוס: לקיחת ערך המושרש בתרבות היהודית, הפיכתו לאוניברסלי, ולאחר מכן שימוש בו כדי לשפוט את התרבות המקורית עצמה.

9. טקסט זה אינו מתיימר לדעת איזו תרבות טובה יותר. הוא אינו ניסיון לדרג אנשים או מסורות, שכן אין מספיק ידע כדי לבצע שיפוט כזה באחריות. העיקר הוא שאפילו טענה סמויה לעליונות תרבותית מצד גורמים חיצוניים מביאה להשלכות מזיקות, מכיוון שהיא מעוותת אחריות, מעודדת סטנדרטים כפולים והופכת ערכים תרבותיים למדדים במקום למדריכים להבנה. הדבר הופך את הטענה למגוחכת עוד יותר, שכן גורמים חיצוניים שופטים לעתים קרובות תרבויות שאינם מבינים היטב כדי לדרג אותן מלכתחילה.

10. ידוע לי שטקסט זה עצמו הוא אירוני במידה מסוימת. הוא מצביע על כוחות חיצוניים ודפוסים תרבותיים מבלי להציג פתרון, בדיוק בדרך שבה הוא מותח ביקורת בהקשר הפלסטיני. אינני בטוח שבעיה זו ניתנת לפתרון מלא, ובוודאי שאין בידי פתרון. עם זאת, ההצבעה על הבעיה חשובה מכיוון שזיהוי עיוות אינו שווה ערך לתיקונו. הדבר נכון גם לגבי הפלסטינים, שכן דפוס מסתעף ומחזק את עצמו יכול להופיע גם בצד שלהם.

תרבות פוליטית ועיצוב המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני - חלק א'

דפוס מרכזי אחד בדיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא האופן שבו כל צד מנסח אחריות, והבדל זה קשור הדוקות לתרבות פוליטית.

מסגרות ציבוריות ופוליטיות רבות בישראל מאופיינות בנטייה חזקה לביקורת עצמית. כישלונות, בין אם צבאיים, פוליטיים או חברתיים, נבחנים לעתים קרובות באמצעות דיון ציבורי, בדיקה מוסדית וביקורת פנימית, בעוד שהצלחות נתפסות לעתים כתקין או זוכות לפחות קרדיט. הדבר משקף מסורת ארוכה של פקפוק עצמי אינטלקטואלי וקהילתי יהודי.

לעומת זאת, חלק ניכר מהשיח הפוליטי הערבי המודרני, ושל הפלסטינים בפרט, מטיל לעתים קרובות את עיקר האשמה על כוחות חיצוניים ולא על החלטות פנימיות או הנהגה. הכיבוש, ישראל, התערבות זרה, הטיה מערבית, נטישה אזורית והקהילה הבין-לאומית נתפסים לא פעם כהסברים המרכזיים לנסיגות הפלסטיניות. במסגרת זו, כישלונות מוצגים בתדירות גבוהה כתוצאה של לחץ חיצוני או עוול ולא כתוצאה מטעויות אסטרטגיות, פיצול פנימי, שחיתות או בחירות פוליטיות מזיקות.

השוואה זו חשובה משום שהיא מעצבת את האופן שבו כל צד מבין את המציאות הפוליטית. כאשר צופים מן החוץ מתייחסים לביקורת העצמית הישראלית או להסטת האשמה הפלסטינית כאל השתקפויות ניטרליות של המציאות, הם מסתכנים באי-הבנה של מי שאחראי באמת למה.

לאי-הבנה זו יש השלכות חמורות. היא עשויה לעודד את ההשקפה שלפיה קורבנות פלסטינית לבדה מספיקת כדי להסביר את הסכסוך, תוך מזעור האלימות וחוסר מתן הדין וחשבון. היא יכולה גם להפוך ביקורת עצמית יהודית לראיה לכאורה לאשמה יהודית, ובכך להדהד הנחות אנטישמיות ישנות, תוך הנמכת הציפיות מהפלסטינים ושלילת אחריותם הפוליטית המלאה.

בהקשר זה, תמיכה במדינה פלסטינית מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר עשויה להיראות כמתן פרס לפולשנות חמאס. הדאגה אינה נוגעת רק לתזמון, אלא גם למסר שהיא משדרת. אלימות המונים ודחיית מתן דין וחשבון עדיין יכולות להביא הישגים פוליטיים.

האיחוד האירופי והמלחמה מול איראן

תגובת האיחוד האירופי למלחמה האחרונה עם איראן חשפה עד כמה הוא מיישם באופן סלקטיבי את הסטנדרטים שלו כלפי ישראל. בעוד מנהיגים אירופיים דיברו בדחיפות על הסלמה אזורית ויציבות, הם הפגינו דאגה רבה יותר לשימור משטרים סמכותניים שהרגו עשרות אלפים מאזרחיהם מאשר להגנה על ישראל המתמודדת עם התקפות ישירות ושל שלוחות. ניגודיות חריפה זו מקשה להאמין שהטענות לגבי התנהלות ישראל הן המקור האמיתי לעוינות של אירופה.

אי אפשר להתעלם מהמוסר הסלקטיבי של האיחוד האירופי. פקידים אירופיים התעטפו בשפת זכויות האדם בזמן שהגיבו באגרסיביות רבה יותר לפעולות ישראליות מאשר למשטרים המענים מתנגדים, מדכאים חופש ומתאכזרים לאוכלוסיות שלהם.

במקביל, אירופה אותתה על סולידריות עם מדינות המפרץ תחת מתקפה איראנית, אך תעדפה הפחתת אלימות ודיפלומטיה עם טהרן. האיחוד מקיים מסגרת מבוססת של סחר ושיתוף פעולה עם איראן, מה שמחזק את הרושם שאירופה מתאימה את עצמה שוב ושוב לאיראן על פני שותפותיה, ואפילו על פני הכלכלה שלה, התלויה במצרי הורמוז שיישארו פתוחים.

התקפות חיזבאללה על ישראל, ההתבצרות שלו בתוך לבנון והשימוש שלו בשטח לבנוני כבסיס קדמי איראני, טופלו לעיתים קרובות מדי כהסלמה מעורפלת של "שני הצדדים" במקרה הטוב, ובאופן נפוץ יותר כתוקפנות ישראלית שצצה מתוך ריק. ההתקפות הבלתי פוסקות של חיזבאללה על אזרחים ישראלים והצטברות עשרות אלפי רקטות היו צריכות להוביל לתגובה אירופית רצינית בהרבה. במקום זאת, האיחוד האירופי התנדנד בין שפת ריסון גנרית לגינוי מוגבל, ולעיתים קרובות הצמיד ביקורת על חיזבאללה לקריאות לישראל לעצור את פעולותיה.

דפוס זה אינו מרמז על הגנה עקרונית על הסדר הבינלאומי. הוא מרמז על רפלקס פוליטי שמתייחס להגנה עצמית ישראלית כאל הבעיה המרכזית, תוך ניהול, ריכוך או תירוץ של כל מה שמסביב; חיזבאללה, איראן ומשטרים סמכותניים אחרים כאחד.

המיתוס על הדמוקרטיה הישראלית כתירוץ למוסר כפול

ההגנה הנפוצה על מוסר כפול זה היא שישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו העובדה הזו מתעוותת לכדי תירוץ להציג אותה כמדינה הגרועה ביותר.

זה חסר היגיון. בתיאוריה, דמוקרטיה צריכה לשחק לטובת ישראל כי זה אומר ויכוח פוליטי, בחירות, עיתונות חופשית, מחאה ציבורית, בתי משפט וביקורת גלויה. בפועל, לעומת זאת, אותם מאפיינים דמוקרטיים לרוב מנוטרלים או ממוזערים, בעוד ישראל עדיין מבודדת כמושחתת באופן ייחודי, אלימה באופן ייחודי, או בלתי לגיטימית באופן ייחודי.

זו סתירה. ישראל נשפטת לא לפי הסטנדרטים המיושמים בדרך כלל על דמוקרטיות, אלא לפי סטנדרטים מחמירים יותר מאלה המיושמים על כל משטר אחר. מדינה עם בחירות וביקורת פנימית מתמדת מטופלת כאילו היא מעבר לגאולה, בעוד דיקטטורות של ממש זוכות לשפה רכה יותר, ליותר הקשר ולהרבה יותר סבלנות.

לכן, הטענה ש"ישראל היא דמוקרטיה" לא צריכה לשמש כפרצה כדי להצדיק את המוסר הכפול. אם כבר, היא צריכה לחשוף אותו. ניתן לבקר דמוקרטיה, אך אין להפוך אותה לשד כאילו הייתה העבריינית הגרועה בעולם בעוד מדינות סמכותניות חומקות מאותה רמת בדיקה.

במילים אחרות, דמוקרטיה הופכת לראיה נגד ישראל במקום לראיה לטובתה. זו לא ביקורת הוגנת. זו מסגרת מוטה שנועדה להצדיק מסקנה שהוחלטה מראש.

כשפוליטיקה נוחה מחליפה עקרונות

אז מדוע מנהיגים אירופיים בוחרים בכיוון של האשמה בלתי פוסקת של ישראל? ייתכן שיש יותר מסיבה אחת, ואינני מתיימר להכיר את כולן. אבל דבר אחד ברור: ההסברים שהם נותנים בפומבי אינם מחזיקים מים. הם לא קוהרנטיים, סלקטיביים, ולעתים קרובות כה חלשים שהם לא ראויים להיחשב כבסיס לדיון רציני.

במקרה הטוב, הם נשמעים כמו כיסוי פוליטי. במקרה הרע, הם נשמעים כדרך להלביש נוחות כעיקרון. כך או כך, הם נכשלים במבחן הבסיסי של עקביות. אם לא ניתן להגן על עמדה ללא סתירה, זעם סלקטיבי ומוסר כפול, אז זו אינה עמדה מוסרית רצינית. זה רק מסרים.

זו הסיבה שהוויכוח חשוב. אנשים לא מבקשים שלמות. הם מבקשים כנות. הם שואלים האם המנהיגים האלה באמת מאמינים בערכים שהם מעלים, או האם הערכים האלה שימושיים רק כאשר ניתן להפעיל אותם נגד ישראל, בעוד התעללויות אחרות מטופלות בזהירות, בשתיקה או בתירוצים.

אם טיעון ציבורי אינו יכול לשרוד בדיקה, אזי אין למכור אותו כאמת. ואם הסיבות הנטענות חלשות כל כך, אזי אין להתייחס אליהן כבסיס רציני למדיניות, לדיפלומטיה או לשיפוט מוסרי.