השתקפות מעוותת - כיצד אנטישמיות מזינה את האנטי-ישראליות

אנטישמיות היא ייחודית בין דעות קדומות. היא כוללת לעתים קרובות את האמונה המעוותת שיהודים הם לא רק שונים, אלא עליונים בשל התחכום והרוע לכאורה שלהם. אמונה זו בכוח יהודי, המושרשת בפנטזיה ובסטריאוטיפים מזיקים, היא סיבה מרכזית להתמדתה של האנטישמיות. אנשים רואים ביהודים כמי שמשיגים ביעילות את מטרותיהם (שלעתים קרובות מדומיינות), וההצלחה הנתפסת הזו מזינה טינה ושנאה. זהו היגיון מעוות שבו הצלחה, אפילו כשהיא מדוימנת, הופכת להצדקה לדעות קדומות.

תופעה זו של ייחוס כוח ושליטה יהודיים מדומיינים ממשיכה להזין את הסנטימנט האנטי-ישראלי כיום. כך שאף על פי שלא כל ביקורת על ישראל נובעת מכך, חלק משמעותי מדי דווקא כן.

אנו רואים זאת כאשר עליונות לבנים וקיצונים אסלאמיים מאשימים את ישראל בטיפוח חלומות על שליטה עולמית, תוך שהם משליכים עליה את תשוקותיהם שלהם לכוח גלובלי. באופן דומה, לאומנים מגנים את ישראל על חוסר אנושיות לכאורה, בצורה המשקפת את שאיפותיהם שלהם למשטרים מדכאים. ואלה האובססיביים לשליטה במידע טוענים כי ישראל מתמרנת את התקשורת הבינלאומית, וחושפים את חרדותיהם שלהם לגבי השפעת התקשורת. בעיקרו של דבר, קבוצות אלו, ורבות אחרות. רואות בישראל השתקפות מעוותת של שאיפותיהן ופחדים שלהן, תוך שימוש בהאשמות נגד ישראל כדי להסוות את תשוקותיהן הבעייתיות.

באופן אירוני, דינמיקה זו מובילה לשותפים מוזרים. קבוצות שבדרך כלל מסוכסכות מוצאות מכנה משותף בביקורתן על ישראל. אלה הדוגלים בזכויות אדם, למשל, משחררים לחץ לא מידתי על ישראל, מתוך הנחה שיהודים תמיד "יסתדרו" ללא קשר למכשולים. ליברלים, באופן דומה, דורשים מישראל להעניק הגנות חופש ביטוי חסרות תקדים לאויביה, תוך פעולה תחת אותה הנחה של חוסן יהודי אינסופי. והרשימה עוד ארוכה. נראה שהכוח והחוסן הנתפסים של יהודים, גם כאשר זהו סטריאוטיפ מזיק, הופכים לתירוץ נוח להחזיק אותם בסטנדרט שונה, ולעתים קרובות בלתי אפשרי.

הדחת היועצת המשפטית לממשלה

הייתה צריכה להתרחש שבועיים לאחר מינויה. לאור תמיכתה הנלהבת בהפרת החוקים הסיטונאית (שהמשיכה את ההתנהגות הביזיונית של קודמה בתפקיד) של הממשלה הקודמת. לא ברור לי למה הממשלה הנוכחית לא פיטרה אותה עם כינוסה, אבל אני לא מופתע מהגישה של היועה״שית שעמדתה הייתה ברורה מהיום הראשון, העם לא חשוב כלל, אם היא לא תומכת בממשלה ולכן הממשלה היא בלתי חוקית. לפי דעת של היועהמ״שית תפקידה (בסיוע הכפופים לה) היא לנהל את המדינה למרות הכישלון העממי הנורא, עד לחזרה של הממשלה הלגיטימית. אם היה איזשהו מקרה שבו החוק היווה שיקול, ולו הקטן ביותר, בעמדתה של היועהמ״שית כלפי מדיניות מי משתי הממשלות, אני כנראה פספסתי אותו - למעשה הרושם הוא שהיועה״משית נהנית מהמאמץ האינטליקטואלי להמציא את התירוצים הדלוחים ביותר ככסות ״חוקית״ לעמדה שנקבעה בהתאם לזהות הממשלה וללא שום קשר שהוא לעמדה.

אילו היה ביועהמ״שית שמץ של בושה, היא הייתה מתביישת לשמש בתפקיד תחת ממשלה שהיא רואה בה בלתי לגיטימית עד כדי ניסיונות נואשים, תוך חיסול שלטון החוק באופן הפומבי ביותר ומתפטרת. למרבה הצער, היא כנראה מאמינה בכוחותיה העליונים, וביכולתה לשנות את שיטת הממשל בישראל מדמוקרטיה לאוליגרכיה בכוחות עצמה.

אני מכיר אנשים שסבורים כי היועהמ״שית היא מגינת הדמוקרטיה ושלטון החוק. צר לי, היא מזיקה להם. כאשר הציבור רואה שההחלטה המשפטית תלויה אך ורק בעמדה האישית של אדם אחד, הוא בז למי שמתיימר להציג אותה כאויבקטיבית ואם אתה חושבים שהתגובה הנפוצה היא אחרת, יש לי חדשות רעות - אתם נמצאים בתיבת תהודה. הניסיון הנושא לשנות את הממשלה תוך שבירת כל החוקים, ניסיון לארגן הפיכה צבאית למחצה, ריקונן המוחלט של החלטות הממשלה ממשמעות בשל התנגדות אוטומטית ללא שום סיבה היא פגיעה אנושה בשלטון החוק. גם התירוץ שהממשלה רוצה למנות יועהמ״ש נאמן ללא דופי הוא די מביך כשמדובר בתמיכה במי שמוכיחה נאמנות אין קץ לממשלה שמינתה אותה, עד כדי עבירות חמורות על החוק בניסיון להחזיר אותה לשלטון.

צביעות בינלאומית: תמיכה בחמאס והתעלמות מזכויות אדם

עובדה שאני צריך לשכנע כל כך הרבה אנשים שפלסטינים אינם נחותים היא מההיבטים האבסורדיים ביותר של מה שאני עושה כאן. בניגוד לאמונה הרווחת, הבעיה היא עם זרים ולא עם ישראלים, מלבד כמה אנשי שמאל קיצוניים.

יש יותר מדי אנשים שחושבים באמת שהעובדה שהפלסטינים פתחו במלחמת השמדה אינה רלוונטית. באופן דומה, הם מתחייבים להמשיך לנסות עד שיצליחו. אין ניסיון לשכנע אף אחד שזה לא אפשרי, וניסיון או איום לבצע רצח עם נתפס כלא רלוונטי לחלוטין.

אנשים רבים מאמינים שתמיכה בחמאס, משטר תיאוקרטי קטלני, על ידי מתן כספים, אספקה, מתן אפשרות לגיוס, הדהוד תעמולה ואמצעים אחרים היא מטרת זכויות אדם ראויה להערצה. ארגוני זכויות אדם לכאורה מקדמים באופן פעיל את האפרטהייד נגד פלסטינים שחורים. מדינות מערביות, שלעתים קרובות איימו לנתק את קשריהן עם דיקטטורות בגין הפרות זכויות אדם, שמחות לתמוך באחת שמפלה אנשים על סמך כמעט כל דבר, יתר על כן, הן דורשות שישראל לא רק תתמוך בה אלא גם תיכנע לה.

נקודות נוספות:

1. ישנם כמה אנשים מטורפים שאינם תופעה אופיינית, אך חברים מסוימים בימין הקיצוני של ישראל מראים שאפשר לאמץ רצח עם בלי לבצע דה-הומניזציה של אחרים.

2. ההגנה הסטנדרטית היא שהקהילה הבינלאומית מתנגדת לחמאס משום שהיא רואה את האידיאולוגיה שלה כתועבה. למרבה הצער, זה לא רלוונטי; מה שחשוב זה התנהגות, לא נקודת מבט תיאורטית.

3. עוד לפני המלחמה הנוכחית, מגמה זו הלכה והתבהרה, ותוכניתו של טראמפ הפכה אותו לבלתי ניתן להכחשה. רוב העולם הבינלאומי מוצא שבלתי נסבל להתנגד לסמכות המלאה של חמאס, מה שיוביל להפלת הדיקטטורה של חמאס.

4. אין זה מפתיע שנקודת מבט זו אומצה רק על ידי השמאל הקיצוני של ישראל. אנשים אלה אימצו את נקודת המבט של גורמים חיצוניים, אך גורמים חיצוניים מכבדים אותם מאוד משום שהם מאמינים שזו נקודת מבט תקפה, וזה לא נכון.

5. בניגוד להנחה הרווחת, פלסטינים אינם טיפשים, והם בדרך כלל רואים ברעיון הזה תוצר של אידיוטים שימושיים.

טראמפ, זלנסקי והצביעות של המערב

פחות מחודש לאחר הפלישה הרוסית הנרחבת לאוקראינה, כתבתי בפוסט מצדה, תל-חי וגטו ורשה את דעתי על הטמטום של הפלישה ומאז לא שיניתי את דעתי לגבי המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

עם זאת, אני עדיין מאמין שתגובת התקשורת הזרה למסיבת העיתונאים הנוראית של טראמפ-זלנסקי הייתה חושפנית. אותם אנשים שביקרו באופן עקבי את ממשל ביידן על כך שלא נטש את ישראל, בת ברית קרובה של ארצות הברית, עכשיו מביעים חוסר אמון כאשר טראמפ עושה את אותו הדבר בנוגע לאוקראינה. תגובה זו חושפת את טבעה האמיתי של ישראל כמדינה שאינה שייכת למערב בשל היעדר שורשים נוצריים. תובנה זו נתמכת עוד יותר על ידי התגובה על פעולות לבנון. אני מודע לכל ההאשמות: ישראל פוגעת באזרחים (כמו שאוקראינה עושה גם כן; זהו המחיר המלוכלך של סכסוך); אומרים שלישראל אין רצון לשלום (למרות שדרישות אוקראינה נחשבות נפלאות); ויש לתמוך בהנהגה הפלסטינית (הדיקטטורה של חמאס גורמת לפוטין להיראות פלורליסטי לעומת זאת). אז סליחה, אנא נסו למצוא תירוצים טובים יותר, הנוכחיים הם בדיחה.

כבר לא מוקדם לדבר על התגובה לתוכנית טראמפ

תוכניתו של טראמפ להעביר את תושבי עזה היא סוגיה מורכבת הדורשת בחינה מעמיקה של פרטים מסוימים שעדיין אינם חשופים במלואם לציבור. עם זאת, מה שמדאיג במיוחד הוא התגובה הגלובלית, שנראית כמונעת מאנטישמיות יותר מאשר מדאגה הומניטרית.

התגובה הבינלאומית חושפנית, אפילו העברה מרצון לאזורים בטוחים יותר זכתה לגינויים נרחבים. אפשרות זו, שמטרתה לאפשר לפלסטינים למצוא מקלט, נתפסת כבלתי נסבלת – לכאורה משום שהיא עלולה להקטין את תפקידם של הפלסטינים ככלי משחק בסכסוך רחב יותר נגד יהודים. הטענה כי הצעת מקלט לפלסטינים שקולה לרצח עם משקפת סדר יום מטריד.

מצב זה מדגים סטנדרט כפול מדאיג, בעוד שחיפוש אחר ביטחון בזמן עימות נחשב לזכות בסיסית לכל אדם אחר בעולם, ארגוני זכויות אדם ומדינות רבות מתנגדים בתוקף לאפשרות זו עבור פלסטינים. חלקם אף חברו לקבוצות שונאות זרים במטרה למנוע העברות כאלה, דבר החושף את סדר העדיפויות האמיתי שלהם.

הצביעות נעשית ברורה עוד יותר כשבוחנים מוסדות שמממנים במשך שנים את אונר"א כדי לשמר את חלום "זכות השיבה", אך במקביל מתעקשים שהפלסטינים יישארו במקומם. הסתירה הזו חושפת את מטרתם האמיתית - שימוש בפלסטינים ככלי במאבק אנטי-יהודי, כאשר התמיכה בדיקטטורה לוחמנית נתפסת כמחיר המלחמה הזאת.

ההתנגדות התקיפה להעברה מרצון נראית כניסיון לכפות את רצונם של המתנגדים על תושבי עזה עצמם, שחלקם עשויים לבחור אחרת אילו תינתן להם האפשרות. נראה כי ישנו פחד מכך שהסכמה פלסטינית לאפשרויות העברה תערער את החזות ההומניטרית ותחשוף את המניעים האנטישמיים המניעים תגובות אלה.

נקודות נוספות:

1. הצלחתה של כל תוכנית העברה תלויה בסופו של דבר בבחירות ובפעולות של הפלסטינים עצמם. ללא נתונים ברורים לגבי התפלגות הדעות בקרב הפלסטינים, מוקדם להסיק מסקנות על עמדתם הקולקטיבית בנושא זה. מאחר שאין לי די ידע בנושא, השמטתי אותו מהדיון המרכזי.

2. הפערים בתגובות של ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל כלפי מבקשי מקלט פלסטינים לעומת מבקשי מקלט במצבים אחרים (כגון פליטים סודנים) הם בולטים. אף על פי שארגונים אלה עשויים לנסות להצדיק את עמדותיהם, הדמיון בין תגובותיהם לבין עמדות מפלגות ימין קיצוני (כמו ה-NPD ואפילו ה-AfD) עלול לחזק מטרות פוליטיות רחבות יותר, במיוחד במדינות כמו גרמניה.

3. עמדת ישראל ביחס לתוכנית זו סותרת ישירות האשמות אנטישמיות נפוצות. בפרט:

   • העברת השליטה בעזה לפיקוח אמריקני מערערת את הנרטיב לפיו ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שמטרתו התרחבות טריטוריאלית.
   • המאמצים לצמצום פגיעות אזרחיות באזורי לחימה סותרים את עלילת הדם האנטישמית המאשימה את ישראל בכך שהיא מחפשת להגדיל את מספר ההרוגים הפלסטינים במכוון.

4. בעוד שמדינות ערב ממשיכות להעלות טענות בנוגע לטיהור אתני, נראה כי חלק גדול מהקהילה הבינלאומית מהסס להשתמש בטענה זו. ההיסוס נובע, ככל הנראה, מהחשש שהדבר יחשוף את המניעים האנטישמיים של האשמות קודמות ברצח עם, שהועלו במשך יותר משנה ללא ביסוס.

5. יש שיטענו שאני מפרש לא נכון את הדאגה הכנה של הקהילה הבינלאומית כלפי אזרחים פלסטינים. עם זאת, שתי תצפיות עיקריות מעלות ספק בנושא הזה:

   • מאז חמאס פתחה במלחמה, לא הופעל עליה לחץ בינלאומי משמעותי להפסיק להשתמש באזרחים כמגן אנושי או להפסיק להחרים משאבים מהאוכלוסייה. למעשה ככל שהשתמשה בהן בתוך עזה, טקטיקות אלה רק חיזקו את מעמד חמאס בזירה הבינלאומית.
   • גם אם ישנם אנשים בעלי כוונות טובות המונעים משיקולים הומניטריים, השקפה זו אינה משותפת לאלה שנפגעים ישירות. הן הציבור הישראלי והן הציבור הפלסטיני רואים את התגובה הבינלאומית כהכשר דה-פקטו לאסטרטגיית המגן האנושי של חמאס (כמובן, עמדתם בנוגע לכך שונה).

ההאשמה האנטישמית ש"ישראל מאשימה כל ביקורת כאנטישמיות"

הטענה כי "ישראל מאשימה כל ביקורת כאנטישמיות" עולה לעתים קרובות. לא טרחתי לענות על כך זמן רב משום שכמעט כל מי שאומר זאת הוא אנטישמי בעליל. עם זאת, שמעתי מישהו מציג את אותה שאלה לפני כמה שבועות שהוא אנטי-ישראלי אך לא אנטישמי (כן, יש אנשים כאלה).

ראשית, אני מעריך שכ-70% מהביקורת על ישראל היא אנטישמית. עם זאת, אין זה אומר שזהו שיעור המבקרים האנטישמיים. אבל זה אומר שאם אתה רוצה לבקר את ישראל, קל יותר ליפול לקטגוריה זו משום שהיא הפופולרית ביותר.

שנית, מכיוון שישראלים הם אנשים, הם מוצאים שקל הרבה יותר להסביר מדוע ביקורת היא אנטישמית מאשר להסביר את כל הדרכים האחרות שבהן היא שגויה מיסודה. בנוסף, מכיוון שצורות שונות של ביקורת נפוצות פחות, יש מעט יתרון בתגובה אליהן. במיוחד בהתחשב בכך שההסבר השני הנפוץ ביותר הוא גם דעה קדומה (גזענות של ציפיות נמוכות לגבי פלסטינים). מדוע עליהם להתאמץ כל כך כדי לענות על שטויות כאלה?

שלישית, העובדה שאף קבוצה אחרת אינה נושא להאשמות כאלה אינה מקרית. סוגיה זו לבדה מהווה עילה טובה להיחשב אנטישמית. היא משולבת בדרך כלל עם טענות אנטישמיות אחרות שיהודים שולטים בעולם, מחזיקים בכוחות על או רוצים להשמיד את כולם.

דוגמאות:

1. ההנחה האנטישמית שישראל שולטת בכל ההיבטים של מדיניות מצרים כלפי רצועת עזה היא הבסיס לחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק. אף על פי שיש לי סיבות לחלוק על כל דו"ח שהוא מתבסס עליו, אני לא מבזבז זמן עליהם. הגם שפרסמתי פוסט על הגרוע ביותר - בעיית המים של הפלסטינים היא אמיתית, אבל לא ישראל אשמה. המצב הגרוע הוזכר, אבל אני רק טוען שהפלסטינים, לא ישראל, הם שורש הבעיה.

2. אמנם בלפסיקת בית הדין הפלילי הבינלאומי אין התבססות ברורה על אנטישמיות, אך זו עדיין הסיבה הסבירה ביותר שבגללה בחר להתעלם מהחוק. אני מכיר מעט מאוד אנשים שחולקים על הפסיקה ומנסים לשכנע אחרת.

3. אני לא מאמין שהאשמת ישראל ברצח עם היא אנטישמי בהכרח, אבל לא ראיתי אחד שלא הסתמך במידה רבה על פנטזיות אנטישמיות (ספיציפית, שישראל מנעה את התקפי הלב הקטלניים ברצועת עזה). מטבע הדברים, אין זה אומר שלהאשמות אלו אין פגמים אחרים (גזעניים, מידע שקרי וכו').

העלמות האופיזיציה היא סכנה למדינה

לפני כ-8 שנים (בפייסבוק) פרסמתי סדרת פוסטים תחת הכותרת "איפה הפשיזם שהבטחתם?", שהסביר איך אני מוצא את עצמי תומך בימין הגם שהעמדות שלי הן עמוק בשמאל (תאוריית הפרסה מפורש). בכל הנושאים שנדונו שם הייתה התדרדרות, ברמה משתנה, אולם באחד מהנושאים הייתה ההתפתחות העגומה ביותר הזיית בית המשפט.

אתחיל מהצד החיובי, הרוב המוחלט של השמאל הפנים שהנטיות האימפרליסטיות של המערכת המשפטית הן מסוכנות. הצד השלילי, הוא שראשי המערכת הזאת, שלכל דבר ועניין הם היום ראשי השמאל (בודדים לוקחים מי מפולטיקאי השמאל ברצינות) הצליחו לשכנע אותם שהימין מסוכן יותר. אני מבין היטב את העניין הזה, הרבה יותר מנחם לדעת שיש מי שנלחם למעננו, במיוחד שהשמאל איבד (בטח מאז ה-7 באוקטובר) כל אמון בסיכוייו לזכות בבחירות. גם הקמת ממשלת בנט-לפיד לא נתפסה אלא כמקריות טהורה בראש ובראשונה על ידי ראשי מפלגות הקואליציה שהשקיעו את רוב מרצם ואונם בניסיון להפוך את המשטר לאוליגרכי.

עוד לפני הסדרה הנ"ל ציינתי שיש שלוש סכנות לדמוקרטיה הישראלית, מתוכם התרחשה אחת, השנייה בתהליכים מתקדמים והשלישית התקרבה:

1. הדמוקרטיה באירופה התערערה משמעותית. אמנם בארץ מתמקדים בימין הקיצוני אולם מפלגת שמאל קיצוני כמו "צרפת הבלתי נכנעת" מסוכנת לא פחות. אי אפשר אלא לראות בעין את ההשפעה על ישראל.

2. מלחמת האזרחים ברשות הפלסטינית לא התרחשה אולם זה מכיוון שהרשות ויתרה על הניסיון. הסכנה הזאת חד משמעית מתקרבת, אולם פחות ברור מי יהיו הצדדים הלוחמים.

3. הדה לגטימציה של הימין עברה שלב. באופן אירוני, התברר שהגורם המגביל היה דווקא הצורך לשכנע את תומכי השמאל בעניין. המעבר לתמיכה במשטר אוליגרכי פתרה את הבעיה, אם בלאו הכי אין צורך בתמיכה עממית, הרי סיבה כלשהי לגייס אחת בנימוקים בעלי היגיון. רובם המוחלט של השמאלנים יודע להבדיל בין חוסר הערכה לממשלה לבין חוסר לגיטימיות, אולם הדבר זוכה להתעלמות, תוך הצגת העמדה הזאת כלא לגיטמית בעצמה.

המצב בו מדינת ישראל נמצאת, שהאופיזיציה הפוליטית לא מתפקדת בעליל הוא סכנה מוחשית לדמוקרטיה. היא תורמת רבות להתנגשות הרשויות המבצעת והשופטת ובעיקר לייאוש של ציבור גדול מהמדינה.